פאטץ׳ אדאמס

שבת חופשיה מכוננויות ותורנויות. מבשלת, מסדרת את הבית, נמצאת עם המשפחה. ואז החלטתי לראות את פאטץ׳ אדאמס. זה כל איזו נקודת זמן מזכיר לי למה בחרתי להיות רופאה. וכל פעם שאני קצת סוטה מהמסלול, קצת בלחץ או עייפה או מרגישה התחלה של שחיקה, זה שוב ממלא אותי. העיניים דומעות כשרובין ויליאמס מחייך למטופל שגוסס מסרטן הלבלב. ואני נזכרת בנתן.

יש הרבה צורות של מוות בחיים האלה. לפעמים זה מוות ברוטאלי, מלא דם וכאוס. אבל יש את המוות של חולי הסרטן הממאיר, כמו המוות של נתן. זה היה כשהייתי אחרי תורנות קשה. השעה היתה כבר שלוש בצהריים וממזמן הייתי צריכה להיות בבית. בחדר תשע שוכב נתן, שגוסס מסרטן הלבלב. יש לו שלוש ילדות, הגדולה בקושי בת עשרים. הכרתי אותו כבר לפני שנה, כשבא עם אבחנה חדשה של סרטן הלבלב ועבר ניתוח גדול. היתה תחושה שהוא יחזיק מעמד יותר מהאחרים אבל הסרטן הזה ארור וקטלני, ולרוב לא נותן הרבה חודשים אחרי הניתוח גם לאחר הטיפולים האינטנסיביים שעבר. הייתי עם נתן בשתי אפיזודות סוערות, בשתיהן הוא פיתח שוק ספטי אחרי הכנסת נקז לדרכי המרה, קצף יצא מפיו והוא הצטמרר בכל הגוף. בשתי הפעמים דחיתי את הקץ והתנפלתי עליו בכל הכוח עם נוזלים ועירוי מרכזי ואנטיביוטיקה חזקה, בשתי הפעמים הוא חזר לעצמו מהר ואני קניתי לי מקום של כבוד ואהבה אצלו ואצל משפחתו. הימים האחרונים היו קשים. אתה, כרופא מהצד, רואה איך המוות דופק על הדלת ומחכה להזדמנות המתאימה להיכנס, זאת הבטן התפוחה, הנשימות הכבדות, השקיעה. אמנם כבר שלוש בצהריים ואני ערה למעלה משלושים שעות, אבל אני חייבת לעבור אצל נתן ולראות מה שלומו. כל המשפחה נמצאת אצלו בחדר והוא שוכב במיטה, עצמות גרומות ופנים מלאות בייסורים.

הוא מבקש שהמשפחה תצא ואני והוא נשארים יחד. אני מתיישבת ליד המיטה שלו, דבר שאני אף פעם לא עושה, אני מרגישה כמו כומר שבא להתפלל עם החולה ברגעיו האחרונים, הוא אוחז בידי וממאן לעזוב. מתחילות לזלוג לי דמעות. הוא אומר לי לא לבכות ונותן לי ממחטה. הידיים שלו חמות ועוטפות את כף ידי והוא מחזיק אותי ולא עוזב ומדי פעם מגלגל את עיניו אחורה, שוקע לתוך גיא צלמוות וחוזר חזרה. הוא שואל אותי אם זה הסוף. חינכו אותי תמיד לטעת תקווה אבל אני לא מסוגלת למכור לו אשליות, קצרו ידיי מלהושיע אני אומרת לו ומשפילה את מבטי. הוא עוצם את עיניו ודמעה גדולה זולגת על הלחי שלו, אני לא מפחד מהמוות. הוא אומר, אבל אני רוצה כל כך לחיות. בואי תחבקי אותי.

ידיו הגרומות עוטפות אותי באהבה. תודה שהיית הרופאה שלי, הוא לוחש. הקטמין והמורפיום שאני מזריקה לו קצת עוזרים עם הכאבים הבלתי נסבלים שלו והוא נרגע קצת ועוצם את העיניים. כמה דקות אחר כך אני נוסעת הרוגה מעייפות הביתה. שלושים ומשהו שעות של תורנות עברו, הבנות משחקות להן בסלון וגדי מכין לו סלט, השמש עומדת במרכז השמיים וכולם עסוקים בטרדות היומיום להם, ורק אני מרגישה איך הלב שלי שוקע ושוקע, לתהומות של עצב נורא.

״רופאים צריכים ללמוד להתייחס גם למטופל, ולא רק למחלה. אם תטפל במחלה, יכול להיות שתצליח, אבל יכול להיות שתיכשל. אם תטפל באדם, תצליח תמיד״. (פאטץ׳ אדאמס)