על פליימוביל והפלות

את הפליימוביל של מסוק הצלה אני חושבת שקיבלתי מארה״ב לפני כמה וכמה שנים. ניצן שיחקה איתו בשבת גשומה אחת והושיבה אישה טייסת במושב ואני מודה שקצת התרגשתי וצילמתי. אמריקה היתה אז ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עבורי, כשכאן עוד נאבקו על זכויות של נשים בצבא ובנישואין ובגירושין, ובפסיקות בית משפט ומה לא. כמובן שזו היה תפיסה נאיבית ונעדרת ביסוס מלא, אבל אתמול נפל דבר.

קשה להפריז במשמעויות שיש לפסק הדין בבית המשפט העליון באמריקה מאתמול. אם לשפוט על פי הניו יורק טיימס, לפחות שלוש עשרה מדינות צפויות להכניס לתוקף חוקים האוסרים הפלות כבר בחודש הקרוב, וזאת בשעה שבמדינות רבות בעולם, נחשלות הרבה יותר מארה״ב, הושגה כבר התקדמות משמעותית בכל הנוגע לזכות הנשים על גופן. מי שמתעמק בביוגרפיה של סמואל אליטו, שופט בית המשפט העליון שגם כתב את חוות הדעת של פסק הדין, לא יופתע לגלות את מכלול דעותיו השמרניות גם בנוגע לחשיבות המופרזת של אחזקת נשק, פגיעה בארגוני עובדים וצמצום היכולת להשיג טיפול בר השגה במערכת הבריאות האמריקנית. זה לא מפתיע, אבל איכשהוא זה מצליח לקומם.

לאחרונה עלה בקבוצת חדר הרופאות שלנו בפייסבוק בין היתר הנושא של מגוון הערות שנאלצו ונאלצות רופאות לשמוע במהלך הכשרתן, ובלי אף מילה על הטרדה מינית. אלו היו הערות הנוגעות לתוכנית ילודה במהלך ראיון עבודה- הערות שלא נחשבות לגיטימיות בשום קנה מידה, ועד הערות כגון ״אני לא אקבל הוראות מאישה״. בתור חובבת מיתולוגיה יוונית, אחת האגדות שהכי אהבתי היא של הרקולס שהצטווה לנקות את האורוות של המלך אוגיאס, שלא נוקו במשך שנים. ככה גם אני הרגשתי כשקראתי את עשרות העדויות של חברותיי המעידות על צורך חיוני בשטיפה משמעותית, אפילו רחצה כירורגית נקרא לזה, של ההתבטאויות הדוחות שאנחנו עדיין נאלצות לשמוע כנשים במערכת הרפואית.

כמה חבל לפעמים, שהעולם לא פשוט יותר כמו זה שנראה בעיניים של ילדה בת ארבע שמשחקת בפליימוביל, וכמה הלכנו אתמול אחורה, ועד כמה אנו מחויבות לא לנקות את האורוות, כי אם לבנות אותן מחדש, אם צריך.

בתמונה: העולם כפי שהוא נראה בעיניים של ילדה בת ארבע.