על חתונה ומחויבויות אחרות

על חתונה ומחויבויות אחרות.

אני נוסעת על כביש החוף בדרך לחתונה של חברה טובה מהעבודה. חיכיתי הרבה זמן להגיע, התלבשתי יפה, קצת להרגיש שונה מהיום יום הבית חולימי עם המדים הכחולים. אני עייפה, אבל לא נותנת לזה כרגע להשפיע עליי. לילה קודם לכן הייתי כוננת, התקשרו באחת עשרה בלילה על ילד עם אפנדיציטיס, כאוב. חדר ניתוח היה מוכן רק לקראת חצות, ארזתי את עצמי ואת המדים שמוכנים תמיד במצב כזה ליד המיטה ונסעתי לבית חולים, מתחילה את הניתוח לבסוף לקראת אחת בלילה, ורק בשלוש בבוקר חוזרת לישון, לעוד יום עבודה רגיל ולחתונה הזו שמחכה לי בערב.

בעבודה אני מנתחת תינוקת קטנה, שמחה שהכל הולך בסדר, שלא היה משהו מיוחד בניתוח, ואני קורסת בבית לכמה שעות של שינה לפני החתונה, מרגישה עייפה יותר מאשר אחרי תורנות. להיות כוננת זו גם עייפות נפשית, לחץ של אחריות כבדה, אני הבכירה, אליי מתקשרים ואני זו שצריכה לפתור את הבעיות, לקבל את ההחלטות הנכונות, ועכשיו העייפות הנפשית והפיזית הזו הולמות בי. אני כבר עשר דקות מהחתונה- זו נסיעה לצפון, הוייז הצביע על שעה וחצי לפחות, אבל זה עוד רגע ושם. ואז- טלפון. יעלי, אומרת לי חברה שלי, שהיא תורנית, שניתחה יחד איתי את התינוקת מהבוקר, אני חושבת שצריך לנתח אותה שוב, יש איזושהי בעיה. אני מבינה ממנה מה היה, לא משהו שנשמע דרמטי אבל בהחלט מצריך ניתוח דחוף קטן לתיקון. זה משהו שלא מאפשר דיחוי. אני מחפשת את הפניה הראשונה אחורה לכיוון בית החולים. מעדכנת חברים מהעבודה שאני רצה לניתוח דחוף אצל המטופלת מהבוקר, ושלא אוכל להגיע לחתונה.

העיניים שלי במראה של האוטו ניבטות אליי והן מודאגות, עייפות, משדרות לי את התחושה הבלתי נגמרת הזו, של לחץ בלתי פוסק ודאגה ומחויבות לחולים שלי, שזה קצת כמו מחויבות של חתונה, קצת יותר אפילו, כי כשאנשים מתחתנים תמיד אפשר להתגרש, ואילו אני קשורה למטופליי בעבותות של דאגה לכל החיים, וכמו בשבועת הרופא, הם ראש חרדתי, לכל הימים. אני מגיעה לבית חולים, ואנחנו מנתחים שוב את התינוקת הקטנה, ואני יודעת שהאמא רגועה שאני שם, כי זה מה שהייתי צריכה לעשות, והכל מסתיים בשלום. וגם התינוקת מסתכלת עליי בעיניים הקטנות שלה, והיא כאילו מזהה את הפרצוף שלי, בוחנת אותי בסקרנות, אולי חושבת לעצמה, הי, את היית פה קודם והנה הגעת אליי שוב, ואני עונה לה בלי קול- ברור שהגעתי שוב. התחתנתי איתך לכל החיים.