על הבדידות

יש משהו כל כך בודד לפעמים במקצוע שבחרתי. אומרים שלהצלחה יש הרבה שותפים, אבל הכישלון הוא בודד, וזה כל כך נכון. לפעמים משהו לא מצליח. שיט הפנס. זה יכול לקרות שעשית טעות בניתוח, או שלא עשית שום טעות והמטופל הסתבך כי דברים כאלו קורים, יש זיהומים וביולוגיה שונה ואלף ואחת סיבות. ולפעמים זה איפשהוא באמצע, אבל האמת היא שזה לא כל כך משנה, כי בסופו של יום הולכים למשפחה, והעיניים נפולות, ואין שום חיוך להציע. 

באחד מן הספרים שקראתי לאחרונה מתוארים הקושי והמורכבות של להיות מנתח- ״המנתחים נעשים חלק בלתי נפרד מן הטיפול בחוליהם. אחרי הכל, ידיהם ומיומנותם הם הכלים שבאמצעותם נעשה הטיפול. וכשמתעוררים קשיים על המנתח להיות בטוח בעצמו. עליו לשאול את עצמו אם הם נובעים מהתערבותו או מגורמים אחרים. המנתח חייב למצוא צידוק לתלונות הרפואיות שיכול כי תתפתחנה, יותר מרופא רגיל, שאינו מפעיל את ידיו כדי להשפיע על מהלך המחלה. על המנתח לשאול את עצמו אם עשה כמיטב יכולתו ואם פעל נכון״ (על הסכין, ואן דה לאר).

 וזו בדידות לא מזהירה בכלל, הרגע הזה שמשהו מסתבך, בין אם ישר באותו רגע או אחרי. אתה בודד מול המשפחה שאתה יוצא לבשר לה שמשהו לא עובד כשורה, מנסה לשדר אופטימיות אבל הלב דופק בחרדה. אתה בודד מול הקולגות, שאפילו שהם מבינים את כל הקושי, ואת המילים והאנטומיה, עדיין לא שותפים כמוך למשא הבלתי נסבל הזה. ואתה בודד כשאתה מספר על היום הלא פשוט שהיה לך ליקרים שלך, כי כמה שהם לא יהיו הכי אמפטיים שבעולם, הם מעולם לא שחו בבליל הדם, היזע והדמעות, החרדה הזו שאוכלת בך לא מקננת בהם, ה״יהיה בסדר״ שהם מרעיפים עליך הוא כמו פלסטר רופף, עוטף בהמון כוונות טובות. אתה מפסיק להיות בודד רק כשהדברים מסתדרים, כשהזמן עובר, כשהזיכרון מתעמעם, וההצלחות אוספות אותך למעלה. איזה מזל שהבדידות הזו בודדה רוב הזמן, ומגיחה רק לעיתים רחוקות.

בדידות/חנה סנש

לוּ פָּגַשְׁתִּי אָדָם הַמֵּבִין אֶת הַכֹּל –

בְּלִי מִלִּים וּבְלִי חֵקֶר,

בְּלִי וִדּוּי וּבְלִי שֶׁקֶר,

בְּלִי לִשְׁאֹל.

אֶפְרֹשׂ לְפָנָיו כְּמַפָּה לְבָנָה

אֶת הַלֵּב וְהַנֶּפֶשׁ –

הַזָּהָב וְהָרֶפֶשׁ

וְהוּא יָבִין רַב הֲבָנָה.

וּכְשֶׁשָּׁדַדְתִּי הַלֵּב,

כְּשֶׁהַכֹּל הֵרַקְתִּי וּמָסַרְתִּי,

לֹא אַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב,

אֵדַע כִּי הִתְעַשַּׁרְתִּי.