על אמונה, חלומות, ושבוע הספר

״נראה לי שאני אוותר, אנשים אמרו לי שהסיכוי להצליח כבר קלוש״..

ישבתי השבוע במרפאה ומולי ישבה אמא, שלומית שמה, שסיפרה לי לאחר הבדיקה של הבן שלה על הנסיונות שלה עצמה להתקבל לבית הספר לרפואה- שעד כה הניבו חרס. עודדתי אותה בכמה דקות שיש לי בין מטופל למטופל וניסיתי להאיר לה את הדרך הסיזיפית הזו. אבל לא הספקתי לומר לה כמה דברים חשובים. 

אנשים מורידים (״משחירים״- סלנג חדש שלמדתי מהמתבגרות שלי) יש בכל מקום. מי לא זוכר שאמרו לו אי פעם שהוא לא יצליח, שחבל על המאמץ, שכדאי לוותר על משהו שחלם עליו. אני בטוחה שאפילו וינסטון צ׳רצ׳יל בכבודו ובעצמו עבר חוויה דומה, כי אחרת לא היינו זוכים לציטוט הכי אהוב עליי שלו, ״לא תגיע לשום מקום אם תתעכב על כל כלב שנובח״. 

גם אני נושאת על עצמי קופסה שחורה של משפטים שנאמרו לי במהלך השנים, כשהשניים המובילים הם כמובן- 

״יעלי, לא נראה לי שתתקבלי לבית הספר לרפואה, אבל יהיה נחמד לנסות,״ 

ו- ״אני לא מכיר אישה שהיא כירורגית. או שהיא לא אישה, או שהיא לא כירורגית״. 

אבל לא על כך רציתי להתעכב.  מה שיותר חמור ממה שאומרים לנו מסביבנו, זה חוסר האמונה שלנו לפעמים בעצמנו. כשכתבתי את הספר ״עשרים ושש״, אני זוכרת שעברה בי המחשבה לנסות להוציא אותו לאור. אבל לא האמנתי שיש לי סיכוי. שלחתי אותו רק להוצאת ספרים אחת- ידיעות ספרים, ורגע לאחר ששלחתי את העותק בדואר- הדחקתי את האירוע. וכשקרה הבלתי ייאמן והספר סוף סוף יצא לאור, לא האמנתי שיקנו אותו יותר מכמה חברים קרובים, כי בינינו, מי ירצה לקרוא ספר על דם, יזע ודמעות (והנה עוד מוטיב של צ׳רצ׳יל) ועוד מפי מישהי לא מוכרת. וגם כאן, המציאות טפחה על פניי בענק, וזה מרגש בכל יום מחדש.  

אז לשלומית האמא המתוקה מהמרפאה, שמנסה להתקבל לרפואה. האמיני בעצמך! כל הקולות מסביב הם סתם נביחות שבדרך. החיים הם כאן ועכשיו, ואין חלומות גדולים מדי.

וממחר- שבוע הספר. יהיה מדהים. תבואו.