עכשיו אנחנו חופשיים

אחד הסרטים האהובים עליי הוא גלדיאטור. לא רק אני אוהבת את הסרט הזה, גם ניצני, ולכן זה היה די ברור מאליו ששתינו נטוס לרומא ולקולוסיאום לטיול בת מצווש - רק שהקורונה דחתה את האירוע בשנתיים. אבל בסוף אוטוטו ואנחנו כאן. 

כשראיתי את הסרט בפעם המליון עם ניצני- ממש לאחרונה- יצא לי לשוחח תוך כדי עם מישקה על חולה משותפת, ואחר כך הסתמסתי עם מאיוש על עוד ילדון שניתחנו, ואז בדקתי מול גלציק בשניידר מה שלום אחד מהתינוקות בפגיה. זו היתה דאגה שהיתה שזורה לכל אורך היום אבל למעשה, היא התחילה כבר ביום שסיימתי את לימודי הרפואה, ולא עזבה אותי לרגע עד היום ועד תמיד. זו דאגה שהמשפחה שלי והחברות שלי שהן לא מעולם הרפואה לא תמיד מבינים- כי היא יכולה לתקוף בכל רגע נתון, בארוחת שישי, ובערב חג, וסתם ככה באמצע בילוי משפחתי, והיא לא ניתנת להסבר. ונזכרתי באירוע אחד, עוד כשהייתי מתמחה, שהתחיל עם שיר ששמעתי כשנסעתי הביתה מהעבודה לפני בערך שנתיים וחצי. 

עכשיו אנחנו חופשיים. זה שיר ששמעתי מתוך הפסקול של גלדיאטור במכונית, יום ראשון של תחילת שבוע, והשמש חודרת לי ללב. לפני שבועיים בדיוק באתי לתורנות, הודיעו לי על ילדה בת 12 שכבר למעלה משבוע סובלת מכאבי בטן, הסונר מדגים תוספתן שכבר הפך לאבצס בבטן התחתונה. אני מאשפזת אותה, ובודקת אותה עם הכוננת שלי ואנחנו מחליטות שמסוכן מדי להיכנס לניתוח, הבטן בטח נראית קטסטרופה ועדיף לתת אנטיביוטיקה ולחכות. שעתיים לאחר מכן הילדה מתדרדרת לי בתורנות, אני וגלציק תורנים, אני התורנית הבכירה, ואני צריכה לקבל החלטה מהירה. האמא תולה בי עיניים חרדות ומבולבלות וגם שוקלת לעבור לבית חולים אחר. אני לא שופטת אותה, היא בחרדה קיומית לחיים של הבת שלה. אני מעיפה מבט על הילדה שלפני כמה שעות עוד נראתה חיונית ועכשיו היא עם דופק מהיר, חום גבוה ואפאתית, ומחליטה לנתח- נראה כי התהליך הזיהומי בבטן יצא משליטה, ויש לה מה שאנחנו מכנים בכירורגיה בטן חריפה- פריטוניטיס. יש לי דופק מהיר בעצמי כשאני נכנסת לבטן, מוגלה מקדמת את פניי והאנטומיה לא ברורה בעליל, ולוקח זמן עד שאני מבינה איפה התוספתן ומה לעזאזל קורה כאן, אבל מתיישהו אני לוקחת את המושכות לידיים, וממשיכה לאט, ומסדירה נשימה. אנחנו מסיימים את הניתוח, אני מותשת כמו שהרבה זמן לא הייתי, האמא מחכה בחוץ ויש לי הרבה מה להסביר. שצפוי מהלך אשפוז ממושך, שזה לא סוף הסיפור.

אחרי ניתוח כזה, הימים הראשונים הם זוועה. הסביבה הקרובה נמצאת באופוריה שהניתוח הסתיים בהצלחה, אבל למעשה שום דבר לא נגמר עדיין. הבטן תפוחה, הילדה כמעט לא נותנת שתן, והחום מטפס. כל יום מעל 39, וככה יום אחרי יום. אחרי כמה ימים האמא שוב בחרדה שקשה להכיל. שוב העיניים הלא רגועות, היא רוצה לעבור לבית חולים אחר, היא מעוניינת שאכין לה מכתב סיכום ביניים, היא חושבת שמשהו לא בסדר עם הילדה ואיך זה יכול להיות, ולמה היא לא מתאוששת. אני לא מתווכחת, זה חסר תועלת. לחרדה אין אמא, אין אבא, היא מטביעה אותנו ואנחנו לא יכולים לה. והימים ממשיכים לעבור וסוף סוף הילדה הולכת, אוכלת, מאושרת, רק יש לה כל הזמן חום משוגע שלא יורד. ולפני שלושה ימים אני קמה באמצע הלילה מתוך חלום עם זיעה קרה, אחת בלילה ולפני עוד יום של תורנות, וכמו שהחרדה הטביעה את האמא ככה היא מטביעה גם אותי, מחשבות של האם עשיתי טעות בניתוח. האם צריך ניתוח חוזר. ואני בוכה על הספה, עם עצמי, ולא נרדמת שלוש שעות, רק בחטף, בארבע בבוקר. ולא באמת נרגעת, גם לא כשמנתחת פגית שמתדרדרת בתורנות, או תינוק עם בקע כלוא שהולך הביתה אחרי ניתוח חירום. ולא באמת שמחה בלב, גם לא כשמקבלת מכתבים מהורים ומחמאות מקולגות.

והיום אני חוזרת למחלקה אחרי שבת של מחשבות, של פחדים שקשה להכיל. ואני מתבשרת שסוף סוף לילדה אין חום, והיא נראית מצוין, ובמקרה בין ניתוח לניתוח אני פוגשת אותה ואת האמא במחלקה, ואני מחבקת את הילדה ששמחה לראות אותי, והאמא מסתכלת עלי והעיניים שלה אדומות, עם דמעות בתוכן שאוטוטו זולגות. אני מחייכת אליה חיוך רחב. היו לי מחשבות, אומרת האמא, מה היה קורה אם היינו מגיעים מאוחר מדי. וסוף סוף אני רואה את האמא באור אמיתי, מעבר לחרדות ולתחושה הלא פשוטה הזו שהיתה סביבה. אני רואה אותה כאמא. כמוני. והלב שלי יוצא אליה, וכמעט עולות בי גם דמעות אבל לא, עדיין לא. אז אני נוסעת הביתה, ושומעת את השיר של הגלדיאטור, בחלק הזה בסרט שהוא מספר שאנחנו חופשיים רק לאחר החיים, וחושבת על הבחירות שעשיתי. על הניתוחים שעוד אעשה, על החרדות, על הטעויות, עד כמה שזה ילווה אותי ביום יום, בסופי שבוע, בחגים, ומבינה שאני לעולם לא אהיה חופשיה, רק בסוף, רק בסוף. אבל שאני לא מתחרטת. ורק אז, מרשה לעצמי לבכות.