סיפור על אהבה וחושך

זה סיפור על אהבה וחושך. זה היה יום שבת קיצי, תחילת נובמבר, אני תורנית. חברה טובה שלי שהיא אחות במחלקה, מסמסת לי מהבית שלה שהיא צריכה טובה. יש ילדה שהיא מכירה במיון, עם גידול במוח, ששלפה את הזונדה וצריכה שיכניסו לה את הזונדה בחזרה. עד כאן, הפרטים הם יבשים, אני מניחה שקראו לי לנסות להכניס זונדה כי לא הצליחו במיון, ואני יורדת למטה כדי לפגוש אותה. האמא כבר התייאשה, עם דמעות, מחוץ לחדר, רק האבא איתה. הילדונת בת שמונה, לא מתקשרת, אבל מבינה כל מה שאני אומרת לה. יש חולשת צד ברורה, היא מריירת וכל יכולת הבליעה שלה פגועה, אבל כשאני מבקשת ממנה לפתוח את הפה היא עושה את זה בלי בעיה ומבינה כל מילה שלי, רק העיניים שלה עצובות כל כך. האחיות לידי כבר ניסו כמה פעמים להכניס זונדה והאמא לא מסוגלת להסתכל עליהן בעיניים וכל כולה יאוש אחד ענק. אני מנסה גם. חושבת שמצליחה, עושה צילום לוודא ולשמחתי הזונדה במקום. אני עולה עם ההורים למחלקה, כדי להתאים ציוד לבית ועל הדרך כבר כותבת להם מכתב שחרור מהמיון, והאמא מודה לי כמה פעמים. ואני עושה את מה שאני תמיד לא רוצה לעשות אבל לא יכולה שלא. אני נכנסת לתיק הרפואי שלה, ורואה את אמצע אוקטובר, רק לפני חודש. המחשב מספר לי דרך גליונות שגרתיים חיים של משפחות שנהרסו, וזה תמיד איכשהו באותו האופן- פניה למיון עם תלונה מטרידה, לא רגילה, ואז הדמיה, ושיחה קשה עם משפחה, ואז צצים גליונות של ניתוח, וביופסיה, והגליון של המטואונקולוגיה- דיון. אז הילדונת מגיעה למיון אחרי כמה הקאות בבית. ברקע היו כאבי ראש כבר תקופה, ההורים היו בטוחים שזה בגלל צפיה ממושכת במסכים. מפה לשם בדיקת עיניים מהירה ועדות לבצקת, ואז סיטי ראש עם גידול ענק במוח, ניתוח של כמה שעות עם תשובה ממאירה. מיועדת להקרנות, שיקום, הכנסת צינור האכלה ישירות לקיבה. אני רואה הורים שלפני קצת זמן חגגו את ראש השנה אחרת לגמרי, ואיך הם יחגגו מעכשיו, אם בכלל, ואיך היא כבולה לכיסא גלגלים שלה. ואני כבר חשבתי שראיתי כבר הכל, אבל לא ראיתי כלום, לא ראיתי כלום, והעצב הזה שוחה לו בתוך ים של דמעות והשמש של שבת ככה פוצעת אותי, מה היא קשורה, חשוך לי כל כך.

השעות נוקפות והדמעות מתייבשות לי ואני פונה לשגרה, אוכלת ומקשקשת עם האחיות במחלקה ובודקת כל כמה זמן מה יש במיון, נראה ששקט. מפנטזת על שנת לילה טובה כזו, עוד יומיים יש לי שוב תורנות ואני רוצה לאגור כוחות, ואז טלפון. זה תמיד תופס אותך לא מוכן. יעל, יש לי ילדה במיון, במצב קשה, אני חושבת שהיא שייכת אליכם. זו שירלי, היא חברה טובה ורופאה מעולה ואני ישר יורדת למטה לראות פעוטה בת שלוש שאתמול התעוותה מרוב כאבי בטן והקיאה ואז פשוט נרדמה והיום המשיכה לסבול. האמא מגיעה איתה כשהיא על הידיים שלה, ודי ברור לחברים במיון שהיא במצב קשה- הבטן תפוחה, היא מיובשת לגמרי, עוד רגע קורסת לנו מול העיניים. אנחנו מתנפלים עליה, יש לפחות עשרה אנשי צוות בחדר הלם, ומשנעים אותה אחרי שהמרדים עושה לה אינטובציה לכיוון הסיטי. אבל גם שם לא ברור מה הבעיה, רק ברור שצריך להיכנס לניתוח. עשר בלילה, ברור לי ששנת לילה טובה כבר לא תהיה פה, ואני פותחת את הבטן עם הכירורג שאיתי ומגלה שחצי מהמעי הדק שלה עשה סיבוב על עצמו והוא נמקי לחלוטין. אנחנו כורתים את החלק הנמקי, מחברים את מה שנשאר, מתפללים, והיא עוברת לטיפול נמרץ כשאני בינתיים מסבירה להורים, בשתיים בלילה, מה היה ומה מעכשיו והם מקשיבים לכל מילה שיוצאת מהפה שלי אבל עמוק בלב אני לא יודעת כמה הם קולטים עכשיו, כמה הם מבינים, שהילדה שלהם כמעט מתה עכשיו. ואני מתפנה לכיוון החדר, כבר שלוש בלילה, הכי חשוך לפני עלות השחר, אבל יש לי את התחושה המטורפת הזו בלב של להציל חיים של ילדה קטנה. והחושך בחוץ, מה הוא קשור, מאיר לי כל כך.