תמרי התקשרה עכשיו. היא בדיוק סיימה מסע מפרך וקיבלה סיכת לוחמת, שבעה חודשים של הכשרה קשה שבחיים לא הייתי מצליחה לעמוד בה- הסתיימו, והבת שלי פתאום בוכה בטלפון.
לרגע נבהלתי, חשבתי שמשהו רע קרה. אני גם ככה בקושי מכילה את השירות הצבאי שלה, למרות שהיא כביכול מוגנת ועדיין בהכשרה, אז בכי בצד השני של הקו תמיד מלחיץ אותי מאוד.
היא מספרת לי שעכשיו שהיא עומדת להישאר שבת- היא קיבלה שיבוץ על הפנים. כל השבת היא שומרת, שתים עשרה שעות ואז כיתת כוננות ולישון עם מדים וחוזר חלילה. והיא מפספסת שבוע נופש, חברות אחרות לא התנדבו כמוה לסגור שבת. והיא מרגישה לי עייפה ומותשת ושזה לא פייר. ואני כל כך מבינה אותה.
לפני כמה שנים טובות, בעודי בהתמחות בכירורגיה כללית בשיבא, הראל- חבר יקר להתמחות, התקשר אליי ואמר לי, ״דרזניק, אני צריך טובה. אני תורן ביום ראשון עוד שבועיים, אבל יש לי חתונה ולא הצלחתי להזיז את התורנות. תוכלי להחליף אותי?״ אני בודקת ביומן ורואה שאין בעיה, הוא מודה לי מאוד, ואחרי שבועיים אני מוצאת את עצמי במיון שיבא, מחכה שאלוהים יגמול לי על טוב ליבי, יראה את המעשה החברי שעשיתי ויחמול עליי. לא עוברות כמה דקות ועשרות חולים ממלאים את המיון, מטופלים קשים ופצועים מתאונות דרכים, סבתא עם חום גבוה ובטן רגישה, פועל בניין שנפל מגובה, ועוד אדם מבוגר מאוד שאני רצה איתו לסיטי דחוף בחשד לנמק של מעי. באמצע כל הקטסטרופה הזו אני מקללת בלב את הראל, ואת החתונה שלו ואת זה שהחלפתי אותו. אני לא מספיקה לקלל הרבה, אני בעיקר עסוקה בלשרוד את אחת התורנויות הכי קשות שהיו לי, ולכן רק סביב חמש וחצי בבוקר- כשכל העסק נרגע- אני מסמסת לו בווסטאפ שהוא חייב לי בגדול.
וניסיתי לחשוב באותו יום על מה טוב יצא מהתורנות הזוועתית הזו, ולראות טוב בכל דבר וכאלה, אבל הייתי בעיקר עייפה וסחוטה ולא עלה לי איזה שיעור חשוב או תובנה מיוחדת. אבל עכשיו, כשאני משוחחת עם הבת שלי, אני כאילו שומעת את עצמי שם, לפני כמה שנים, אבל עם המחשבות של היום, עם מה שקיבלתי בדרך. והרבה אחרי שנגמרת השיחה שלי ושל הבת שלי אני רוצה לומר לה, תמרי, בדיוק קיבלת סיכת לוחם. ולהיות לוחם זה הרבה דברים- הרבה קלישאות, כמו להסתער ולהיות ראשונה ולא לפחד, וללכת עם רעל בעיניים וכאלה, אבל מעל הכל- להיות לוחם זה להיות מנוסה במאבק. זה לדעת להתנהל בתוך מאבק, בתוך לחימה, בתוך קושי משמעותי- זה מה שהופך אותנו ללוחמים. נכון, מותר לבכות ולהתעצבן ולהתבאס, אבל בסוף, לוחם אמיתי- לוחמת אמיתית- מסתכלים למאבק הבלתי פוסק הזה בלבן של העיניים, נושמים עמוק, ומנצחים, את הגוף- ואת הנפש. ובדרך, אנחנו מקבלים משהו שהוא הרבה יותר גדול מסיכת לוחם, אנחנו מקבלים כלים להתמודד עם מאבקים ומהמורות שתמיד יופיעו לאורך הדרך.
אוהבת אותך לוחמת של אמא.
קוראים לו מרפי, מרפי הבנ@&!. והוא תמיד שם ברגעים בהם מתפרץ טוב הלב שלנו ואנחנו מוצאות עצמנו בקרב שלא יועד לנו במקור. אבל בפועל- היננו כאן! אז מה עכשיו..? עכשיו נשימה עמוקה… להזכיר לעצמנו שבשביל זה בדיוק בחרנו במסלול החיים הזה (גם אם זמנית, כמו בצבא! אבל תמר שלך בחרה, כמו שאני בזמנו בחרתי בפינצטה, כי יכולתי (אם את עוד לא יודעת בזכות מה- בהיזדמנות. תזכירי לי..), לאן בדיוק אני אלך. ואת, אמא שלה, שהיה לך הכל ובחרת לעשות פניה חדה כתער מהנקודת התצפית המושלמת אליה הגעת, דאז, כי ידעת ששם, עם התער ביד אחת והמלקחיים ביד שניה, מעל גופו של מי שתלוי במוחך ובאומץ ליבך כאחד, בטרם תעשי את החתך הראשון בדרכו להחלמה או מרפא זמני מסוג כזה או…