אני ניגשת לניצן שעל הספה, והיא עוטפת אותי בזרועות הקטנות והחמימות שלה, העיניים שלה קצת בורקות מהחום, אבל היא נראית לי חיונית לגמרי. אני מחבקת אותה חזק חזק, שואפת לריאות את הריח הטוב, התמים שלה, ומהעיניים זולגות לי דמעות שלא התכוונתי שירדו עכשיו, לידה. "היתה לאמא תורנות קשה," אני אומרת לה, והיא מסתכלת עלי ועונה, "מחר יהיה יום טוב, אמא! מחר זה יום שלישי, וביום שלישי יש למידה בקבוצות ואני אוהבת את ימי שלישי. וגם לך יהיה יום טוב מחר." אני משתאה על הבגרות שלה ואיך היא מכילה אותי ככה, ואז אני עוצמת את העיניים. חושך.
לכל תורנות יש סוף תורנות. אבל אף אחד לא יודע מה יהיה במהלכה.
בעוד שבועיים זה קורה.
Comentários