סוף מסלול

מקבלת עכשיו בטלפון עוד עדכון על קטנה עם גידול, וזה תמיד זורק אותי אחורה. תמיד.

סוף מסלול. כמו בצבא.

וכמו בצבא, זה מתחלק לשלושה חלקים. אני מלווה כל כך הרבה הורים בתהליך הזה של ״לילד שלכם יש גידול,״ ״תחתמו פה על הסכמה לניתוח,״ ״הוצאנו את הגידול עכשיו, הלך בסדר גמור..״ וקצת אחר כך, במעקב. שלא כמו האונקולוגים, אנחנו הכירורגים מגיעים, מבצעים, הולכים, קצת בודקים אחר כך מה נשמע, אבל לא מלווים את התהליך הכרוני הזה, שמתמשך שנים קדימה. אבל איכשהוא, יש בי הרבה מהאונקולוגים, להמשיך ללוות, לראות מה קורה אחר כך, להמשיך להיות נקודת אור ולשאוב גם אני, בעצמי, כוחות. מהמשפחות האלו, מהילדים שמבריאים, מאלו שמתמודדים עם כאבים בלתי נסבלים ועדיין מחייכים לעולם.

כרופאה מהצד, אני חושבת שהתהליך הזה מתחלק קודם כל לשלב הראשוני, המפץ הגדול. זה נופל לרוב בלי שום אזהרה. פעמים רבות בעולם המבוגרים, סרטן מתחיל ממשהו מסוים- הקאות שמחמירות, ירידה במשקל, כאבי גב. אצל ילדים התהליך הוא מהיר יותר, אלים יותר, ההורים מסתובבים לפעמים עם תחושת אשמה- איך לא ראיתי? אבל לפעמים זה מתפתח כל כך מהר שאי אפשר להספיק ולראות.

השלב השני הוא שלב של לימבו. טיפולים, אשפוזים, הדמיות, ניתוחים, הקרנות, מח עצם, ביולוגי. אתה חי ולא חי. אתה שואב כוחות ומתפרק. אתה נופל ואז קם. הכל כאוטי, ויש נסיון לייצר איזה סדר בכאוס, כשאני מהצד רואה את המשפחות שלי בתוך ענן של עשן, מנסה לספק נקודות של תקווה, יודעת כמוהם, שהדרך עוד ארוכה.

ואז מגיע השלב השלישי. זה שלב שלכאורה הכל נגמר, ועוברים למעקב, ואפשר להתחיל לשחרר אבל בהתחלה זה לא הולך כל כך. השערות כבר גדלות, הולכים לגן, לבית הספר, הפורט יוצא החוצה, והכל כבר רגוע, עד ההדמיה התקופתית, או בדיקות הדם, או תלונה אחת של הילד שמטיחה אותם עמוק לתוך הלימבו שהם יצאו ממנו בשן ועין. ואז, הטלפון אליי, ״תוכלי לבדוק תוצאות של הסיטי שעשינו היום?״, ״היא פתאום העלתה חום, את חושבת שזה קשור?״ ״הוא בדיוק התלונן שכואבת לו הבטן, מה את חושבת?״ אבל לאט לאט, השלב הזה, של הכל כמעט נגמר, באמת בסוף מפנה את הדרך לחיים שהם הכי קרובים למה שהיה קודם.

עבר זמן מאז, הזכרונות קצת מתעמעמים, אבל האהבה רק העצימה. ולא סיפרתי להם את זה אבל כל פעם שאני רואה את הצלקת הקטנה בצוואר, זו שאני עשיתי כדי להעביר את הצנתר של הפורט, כל פעם שאני רואה אותה על הצוואר הקטן שלו, קצת נחתך גם לי הלב. אני יודעת עמוק בתוכי שהם בסוף מסלול. שיש להם סיכת לוחם שרואים אותה ברגעים קטנים כאלה, כשאחרים מתלוננים על דברים בנאליים והם לא מבינים איפה אנשים אחרים שמו את הפרופורציות שלהם. כשהם מחבקים הכל יותר חזק, כשהכל בצבעים יותר עוצמתיים, כל חגיגת יום הולדת היא עם המון אוויר בריאות כשבאים לכבות את הנרות על העוגה וה״שתזכה לשנה הבאה,״ שמצמרר פתאום, לשניה בודדת.

אוהבת אתכם משפחה מתוקה שלי. שלכם תמיד, אני.