מתנות קטנות

מתנות קטנות. אוהבת את השיר הזה מאוד, וחושבת עליו משום מה כשאמא של ירדן שחגגה בת מצווה אתמול, שולחת לי תמונה מרגשת שלה עם השמלה הלבנה והזר פרחים על הראש. אני מציצה בתמונה בווטסאפ שלי כשאני רצה לעוד תאונת דרכים לחדר הלם, ואני עוצרת לשניה להביט בירדן המתוקה ושוב יש לי את הלחלוחית הקטנה הזו של הדמעות, ואני מרימה את הראש ורואה את הירח למעלה, עדיין חיוור כי יש אור בשמיים, ואני נזכרת בירדן לפני חודש, חיוורת וכאובה על כסא גלגלים במיון. באתי לבדוק אותה, ויש לה בטן לא יפה. בטן לניתוח.

בשולי השיחה עם ההורים אני מבינה שיש אוטוטו מסיבת בת מצווה מרגשת וכולנו מבינים שעוד יומיים זה לא ריאלי לעשות מסיבה ושצריך לבטל. אני גם מעדכנת אותם שלפי איך שהבטן מרגישה לי מבעד לידיים, הסיכוי הוא שיהיה אשפוז של יותר מכמה ימים בודדים. אני עוזרת לכירורג שאיתי בניתוח, ואני המנתחת הבכירה, עוזרת לו לדוג את התוספתן המנוקב והנמקי, עם המוגלה הירקרקה באגן, והמעי שנראה חולה. מתוך הרגל שנעשה לי לטבע שני, אני נותנת להורים את הטלפון שלי. משהו בתחושת בטן שלי אומר לי שהם ישתמשו בו. יום לאחר מכן, כשאני נחה מהתורנות, האמא מסמסת מודאגת. ירדן כאובה מאוד, הבטן נפוחה ורגישה, ולי ברור שצריך להכניס זונדה רק מהתיאור.

הרבה פעמים נשאלתי על הקטע הזה של לתת את הטלפון האישי שלי. משום מה זה עדיין לא הפך להיות רווח, וכל כך לא ברור לי למה. פעם הרי היה את רופא הכפר, רופא העיירה וכאלה. וכולם ידעו את הטלפון שלו והוא היה זמין לכל משבר רפואי. עם הזמן הפכנו להיות חבויים בין טופסי 17, מזכירות רפואיות ואחיות. אנחנו לא נגישים, אנחנו באים אחרי שעות של המתנה, ואז נעלמים, וזה מרגיש לפעמים כמו חושך על פני תהום של אי וודאות. וזה כל כך חבל לי שזו הנורמה, ואיך אנחנו כרופאים איבדנו את היכולת הזו לרפא גם את הנפש, ולא מהבחינה הפסיכיאטרית, אלא את הנפש שמבקשת מרגוע.

כשהרמב״ם כתב את שבועת הרופא העברי לפני כמה מאות שנים, ודיבר על לשובב את נפש החולה, ולהיות לצידו בכל שעה, ובכן- מה אם זה לא גם לתת את הנייד האישי או האינסטוש ועוד למטופל שניתחתי. וכשהטלפון הזה מגיע, הוא מצפה אותי בחרדה לחולים שלי, ובמקרה הספציפי הזה לירדן, אבל אני לא מרגישה שהיתה לי ברירה אחרת. ככה בדיוק זה צריך להיות. אז עוברים על ירדן כמה ימים קשים, זונדה וקתטר ואנטיביוטיקה ותחושה כללית על הפנים, אבל בסוף היא משתחררת. אני מרגישה בלב, באיזשהו מקום, שיש סיכוי שהיא תחזור מהר לאשפוז- ואני לא מתבדה. יומיים אחר כך אני מקבלת שוב הודעה מהאמא, שמקפיצה לי את הדופק ואת החששות ומונעת ממני להנות באמת בשישי בערב, וירדן מתאשפזת ועוברת שוב בדיקות ולאט לאט חוזרת לעצמה והפעם משתחררת לתמיד מבית החולים במצב כללי מצוין. יש לי בבית שני אלבומים עם כל המכתבים שמטופלים כתבו לי, כל פתק וכל נייר וכל דף שמישהו אי פעם שרבט לי, ואני אוספת אותם באדיקות ומעיינת בהם מדי פעם, כשאני צריכה לפעמים קצת זריקת עידוד במקצוע הבלתי אפשרי הזה.

ועכשיו אני מתייקת את המכתב המדהים שכתבה לי ירדן, ויש לי תחושה כזו של מתיקות שמצפה לי את הלב כי אין באמת משהו שישווה לברכה שילד כותב לי. אני מרגישה שמישהו שלח לי מתנות קטנות. כמו הכוח לקבל את מה שאין, את מה שיש, מה עוד אפשר כבר לבקש.