מעיל אדום

אני זוכרת אותה כאילו זה היה אתמול.

הייתי בערך חודשיים מתמחה בכירורגיה כללית. יום שישי בבוקר, יש קרניים של שמש שנכנסות לחלון המאובק של חדר מספר ארבע במיון, אני תורנית ויש רשימה ענקית של חולים בחוץ שממתינים לי, ואז האחות נכנסת וסוגרת את הדלת. האי אחות הטריאז׳ שלי, מנוסה, אחראית, כזו שאני סומכת עליה בעיניים עצומות. דוקטור תקשיבי, יש אישה בחוץ שבעלה הרביץ לה, חתך בגבה וכמה המטומות, תעשי לי טובה תקבלי אותה לפני כולם. אני מסתכלת עליה, יש לנו הצטלבות של מבט נשי משותף, משהו ששייך רק לנו, שלא צריך יותר מדי מילים בשביל להסביר אותו ואיך הוא כבד עלינו בכל פעם כזו.

ואז היא נכנסת לחדר. אישה יפה, מרשימה, גבוהה, מעיל אדום. זה מה שהכי תפס לי את העין, מעיל אדום יפהפה, שיער ערמוני שנח בפיזור עליו, מישהי שהייתי בקלות מנחשת שהיא מנהלת, בתפקיד בכיר, מישהי שאי אפשר להתעלם ממנה. ואז אני פוגשת את המבט הרדוף שלה, וזה מבט שאני אקח אותו לכל החיים שלי, ודרכו אני אבין שזה יכול לקרות לכל אחת, לא משנה כמה אנחנו חזקות ומתהלכות בעולם הזה במעילים אדומים. אני מתקשה לדבר, קצת פרטים יבשים, הגרון נחנק לי. היא מספרת על בעל שחשד בה שהיא מנהלת רומן, ופתאום ככה באמצע החיים בלי שום אזהרה מוקדמת- הלם בה עם כמה אגרופים חזקים לפנים, פנס בעין כמו בספר, חתך מעל הגבה- לתפירה. אני רוכנת מעליה על מיטת הטיפולים, אני מתרכזת במחט ובכלי התפירה שלי, יש שקט בחדר שהוא גדול על שתינו אבל אין לי ספק שהיא רואה את הדמעות הקטנות שבורחות מהעיניים שלי וזולגות על הלחי. אני מדי פעם מהרהרת, מה קרה אחר כך. האם היא התגרשה מיד? האם המשיכה בשגרה של אלימות בבית עם גבר מכה? היא הבטיחה לי אז, בחדר ארבע במיון, שהיא תקרא למשטרה. אני כל כך מקווה שהיא עשתה את זה, כל כך מקווה שהצלקת שתפרתי נרפאה יפה, למרות שהצלקת בלב שלי לעולם תיפתח בכל פעם כזו, מחדש.