זה עוד יום שאני תורנית כאן בבית חולים. הריטואל הזה של ללכת לעבודה, כשכולם בבית, הקטע של להחנות את האוטו ולדעת שרק למחרת בבוקר אכנס אליו שוב, ומה יעבור עלי עד אותו הבוקר, וכמה שערות לבנות ודפיקות לב עוד יצטרפו לחיי. בחוץ יש עננים ואת הכוכב הקטן שלי שמנצנץ בשמיים שמזכיר לי כמה אנחנו קטנים לפעמים, קטנים כמו נמלים חסרות חשיבות, וכמה לפעמים הכל נראה לנו כמו עולם ומלואו, ואיזה דיסוננס זה ואיך כולנו נמות בסוף גם ככה, והמחשבה הזו הפילוסופית הזו כאן, היא שוב על בחירות בחיים, ואיך להצדיק אותן ולבחור בהן מחדש.
בבית גדי עם הילדות, אני שמחה שהוא איתן ושהן חוות את אבא לבד, עם הכיף שלהן איתו, ולפעמים אני משכנעת את עצמי שזו הבחירה שעשיתי והכל בסופו של יום בעיני המתבונן. קראתי עכשיו בדיוק על מישהי צעירה עם כמה ילדים קטנים שמתה משפעת. סתם שפעת. ובעלה מצא איזה מכתב שהיא השאירה לילדים שלה, מין רשימת דברים לחיים כאלה, עוד בכלל כשהיא היתה בריאה. וזה ריגש אותי המון, אז החלטתי גם לכתוב מכתב לניצני ותמרי. מי יודע מה יהיה בעתיד, מי יודע מה יהיה מחר בבוקר.
קודם כל, תאהבו. האהבה היא מפתח לרגעים גדולים של אושר. תאהבו אחת את השניה ואת המשפחה ואת מי שתבחרו לחיות איתו ואת האנשים היקרים לכן. לאהוב זה אומר לחשוב על השני, להתעניין בו, להעלות חיוך על השפתיים שלו.
החיים לא צפויים וכל יום אני רואה משפחות ואנשים וילדים שבשניה אחת הכל התהפך ונגמר. אין דרך לדעת מה יקרה בעתיד, אבל כן אפשר לנצל טוב את מה שיש עכשיו. ולהבין כמו בשיר של לאה גולדברג, חדש כל יום תחת השמש.
אל תתעכבו על אנשים שמורידים לכן אנרגיה. שמבקרים אתכן ולא מפרגנים. שחושבים להסיט אתכן מהמסלול ומהדרך שבחרתן. קל להישאב לזה והכי קל שהביטחון ירד, אבל אפילו וינסטון צ׳רצ׳יל, שהיה מלא בביטחון עצמי, אמר פעם- אל תתעכבו על כל כלב שנובח.
תקשיבו לאינטואיציה ולקול הפנימי. לפעמים, בשקט בשקט, כשאנחנו עם עצמנו, אנחנו שומעים באמת את מה שהלב רוצה להגיד לנו אבל השכל מסרב לקבל.
אל תוותרו לחלומות. חלומות נועדו שיגשימו אותם, וחיים רק פעם אחת. אל תתפשרו לחלומות, כי יבוא יום ותסתכלו אחורה ותהיה תחושת החמצה שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור.
תקיפו את עצמכן באנשים טובים, מלאים באנרגיה טובה, מרימה. אנשים שבאמת רוצים בטובתכן. תתרחקו מקנאה, מרוע לב, מצביעות, מחוסר יושר, מחוסר פירגון. גם אם זה אומר לחתוך קשרים.
תכתבו מדי פעם מחשבות ודברים שעוברים בלב. ממרחק של זמן זה עושה תחושה מופלאה לקרוא את זה ולהבין שגם משברים גדולים ורגעי עצב וכעס סופם להתאדות ולהיעלם.
תתעניינו באחרים מסביבכן. אנחנו נוטים יותר ויותר להיות כל אחד בעולם שלו, בפייסבוק ובווטסאפ ובטלויזיה וכמעט לא מרימים את המבט לאנשים שמולנו. תעשו לעצמכן מנהג לנסות להתעניין כל יום לפחות באדם אחד מסביבכן. השכנה, אנשים בעבודה, חברה. זו השקעה שמכפילה את עצמה.
אל תתנו לאף אחד לזלזל בכן או לקחת אתכן כמובן מאליו.
תזכרו שאמא תמיד אוהבת לקרוא את הספר כוחו של התת מודע. זה כי בסופו של דבר, הרצונות שלנו, הפחדים שלנו, המחשבות שלנו- הכל נמצא בתוכנו. ואם נאמין במשהו- הוא יקרה. לטוב ולרע. אז תאמינו בטוב.
אמא.
Commentaires