מכתב לאמא צעירה.

אני לא מספיק מכירה אותך, אמא יקרה.

אני רק יודעת שזו הלידה הראשונה שלך, שהסקירות היו תקינות, את ובעלך הייתם בחדר לידה לפני יומיים והכל הלך לפי הספר. נולדה תינוקת מתוקה ויפה במשקל טוב ובמועד.

כבר הדפיסו לך מכתב שחרור, וגם התינוקת ינקה יפה ואמרו לכם שהולכים הביתה. אני משערת שיש לך בבית את הכל. שידה ומיטה ומלא בגדים קטנים וורודים, האוויר מלא בתחושה של התרגשות, של חרדה אבל גם של אושר גדול, שהכל עבר בסדר.

קצת לפני שהולכים הביתה התינוקת מקיאה. בהתחלה זה נראה כמו פליטה, אבל אחר כך כשהאחות שמה לב שזו הקאה ירוקה, יוצרים קשר עם הפגיה והיא עוברת מיידית לביצוע צילום דחוף. בשלב הזה אני עדיין לא מכירה אותך, רק שמעתי בטלפון את מנהל הפגיה אומר לי שיש תינוקת שנולדה עם חשד למלרוטציה של המעי, ושהבטן שלה רגישה. אקדח מעשן יורה במערכה השלישית, אני חושבת לעצמי, ומכינה את הקרקע לעזיבה דחופה לצורך ניתוח חירום. אחרי שעתיים מגיעות ההדמיות- התינוקת עם פצצה מתקתקת בבטן, מלרוטציה- או מנח לא נכון של המעי שאומר שבכל רגע נתון המעי יכול להסתובב על צירו ולעבור נמק נרחב שהתוצאות שלו קטלניות. אין יותר מדי זמן, צריך להגיע ולנתח.

בשלב הזה אני פוגשת את בעלך, הוא נראה לכאורה רגוע אבל העיניים שלו נסערות והמסיכה מסתירה פנים חיוורות ואכולות דאגה. הוא מספר לי שאת לא במצב טוב, התעלפת ונתנו לך משהו להרגעה וכרגע אי אפשר בכלל לשוחח איתך. אני רואה עוד שתי סבתות שמצחן חרוש דאגה, זוהי הנכדה הראשונה שלי, אומרת לי אחת מהן, היא בידיים שלך עכשיו. אני מחייכת אליה, אומרת לה שאשמור לה על הנכדה כאילו היא הבת שלי. אני לא רוצה שהיא תראה שיש לי דמעות שמכתימות לי את הלבן של העין. אני רוצה שהיא תרגיש ביטחון, בדמות הזו החדשה שהיא רואה מולה ושעומדת לפתוח לנכדה שלה את הבטן.

אני מבצעת חתך בבטן הימנית העליונה, מוציאה לולאות מעיים שלמזלנו לא עברו נמק, אנחנו מוודאים את מיקום האיזור הבעייתי ועושים הפרדת הידבקויות וליגמנטים. אנחנו מזהים שהמעי הגס לא במקום הנכון, ומשלימים את סדרת הפעולות בניתוח כזה. מעיים של תינוק שרק נולד זה הדבר הכי עדין בעולם. הקוטר שלהם הוא פחות מהזרת שלי, כל נגיעה שהיא קצת יותר גסה יכולה להביא בקלות לחור או לדימום. שעה עוברת והניתוח מסתיים, אני סוגרת את הבטן בעדינות ומתכוננת לצאת אל המשפחה.

במבואה בחוץ יש אולי עשרים איש. אני מזהה את הסבתות ואת האבא ויש גם כנראה דודים ודודות והסבתא ששוחחה איתי אומרת לי, דוקטור, הנה האמא, ואז אני רואה אותך. את יושבת בקצה של הספה, כולם מגוננים עליך, את נפוחה וכואבת ודומעת ובמצוקה קיומית, כזו שאני רק יכולה לדמיין. ופתאום אני רואה בך את עצמי, בלידה הראשונה של תמרי, ומנסה לקלוט מה בכלל עבר עליך בשעות האלו. איך בכלל ניתן להבין לב של אמא שכבר עמדה להשתחרר הביתה וברגע אחד התהפך עליה כל העולם ואמרו לה שהתינוקת שלה מורדמת ומונשמת ובסכנת חיים. אז עכשיו כבר לא אכפת לי שהדמעות ככה נמצאות בקצה של העין, והן מנצנצות באור. אני ניגשת אליך מיד, עוטפת אותך בחיבוק, מחייכת, אומרת לך שהכל טוב. שהכל ממש טוב.