מיקונוס

לפני כמה זמן אמא של מטופל יקר וחמוד שניתחתי הביאה לי מתנה, את הספרון ״ארבע ההסכמות״ של דון מיגל רואיס, שהאמת שהיה לי כבר בבית אבל שמחתי מאוד לעותק נוסף. הספרון מאז נמצא אצלי קבוע בתיק שהולך איתי לכל מקום, ויש בו סימניה על ההסכמה הרביעית- ״עשו תמיד כמיטב יכולתכם״. כל פעם שקצת קשה או מעייף או שבא לי לברוח ממחויבות, ממשהו שצריך לעשות, אני נזכרת בציווי הזה, שהוא אולי אחד הכי חשובים שיש בעיני- כי הוא מגדיר קו גבול מאוד ברור בין חיים שלמים- לחיים של כמעט, של פשרה פנימית.

הייתי אתמול עד מאוחר בבית החולים, וכשיצאתי לאוטו, בחושך של הלילה, שמעתי את המסוקים מגיעים לבילינסון, מביאים עוד פצועים מהדרום. אם יש צליל שלמדנו שמכווץ את הלב יותר מסירנות של אמבולנסים, זה הצליל הזה של המסוק. זה גומר אותנו מבפנים. אז שמתי לי את האוזניות בדרך לאוטו ושמעתי את השיר של מיקונוס, של ה- fleet foxes-

Brother, you don't need to turn me away

I was waiting down at the ancient gate

You go

Wherever you go today

You go today

I remember how they took you down

As the winter turned the meadow brown

You go

Wherever you go today

You go today

When out walking, brother, don't you forget

It ain't often that you'll ever find a friend

ויש את הקטע הזה בשיר שהוא מספר כמה הוא מתגעגע לחבר שלו, שהלך. שהוא מחכה לו בשער העתיק במיקונוס. ועצמתי את העיניים וקיוויתי שהבוקר יעלה על כולם, על כל הלוחמים הצעירים והיפים האלו שאיכשהוא עושים את הכי טוב שלהם בלי לקרוא שום ספר על זה, והדמעות התערבבו עם המילים של השיר והרוח הקרה שבחוץ.