לסגור מעגל

לפני כמה זמן הסבו את תשומת ליבי לסטודנטית שכתבה בחדר רופאות פוסט, ובו היא כתבה שהיא מעוניינת לסגור מעגל. היא כתבה שם שבילדותה היא עברה ניתוח בשניידר, וכיום היא סטודנטית לרפואה ורוצה להגיע, כעת כרופאה צעירה, למקום שאותו היא זוכרת מאז. התכתבנו שתינו והצעתי לה להגיע אלינו לתורנות מחר, והיום תיאמנו בינינו את השעה ונראה לי שלא רק היא מתרגשת קצת, אלא גם אני.

במקריות שלא ניתן להסבירה, קפץ לי זיכרון תמונה שלי מהיום הכנה לסטאז׳ בשיבא- שבו תרגלנו החייאה וניסיתי להבין מה עושים עם כפות חשמליות (עד היום זה לא הצד החזק שלי, וזה גם קצת כבד ולא נוח). והשילוב של כל הדברים יחדיו גרם לי לחשוב על הביטוי הזה- לסגור מעגל. למה זה חשוב לנו לסגור מעגל?

הרי אנחנו אף פעם לא באמת סוגרים מעגל. גם כשאנחנו עושים טיול במסלול מעגלי בטבע, אנחנו חוזרים לאותה נקודה עם תובנות חדשות, עם עייפות ולאות בשרירים. עם רגעים בזמן שעברו ושלא יחזרו. בספרות יש מוטיב דומה - זה נקרא ״אינקלוזיו״- יש מוטיב דומה שמתחיל ונגמר, וזה יוצר מסגרת.

ואז הבנתי למה זה חשוב לנו לסגור מעגל- כי גם שהשביל בחיים שלנו הוא מתמשך, לינארי, מפותל- ואף פעם לא חוזר באמת לאותה נקודה, אנחנו עדיין מחפשים איזושהיא מסגרת. מוטיב. נקודת ייחוס. זה נותן לנו תקווה - שיום יבוא ונגיע לאותו מקום שבו היינו פעם אבל הפעם נבוא גדולים מהחיים. זה גם משמח בפרספקטיבה של הזמן, לראות איך גדלנו. זה קצת מלווה בעייפות, ולאות בשרירים, כמו אחרי מסלול טיול מפרך כזה, ועדיין אי אפשר לא לאהוב את הנוף אחרי שמגשימים חלומות.

טל- מחכה לך מחר! נסגור מעגלים ביחד. אבל לא מעגל חשמלי (בזה אני פחות מבינה 😅).