לכי תחתימי- פרק ג׳

״דרזניק״, אומר לי אושר. זה יום שני בצהריים, בדיוק סיימנו ביקור. ״תעלי דחוף לאונקולוגיה, יש שם ילד מדמם עם המוגלובין ארבע. האונקולוגים בלחץ״. אני עולה מהר לאונקולוגיה, קומה שבע, אשפוז יום, ורואה את כולם בהמולה בכניסה. אחמד, קטנציק בן ארבע שהגיע אלינו מעזה לפני שבועיים עם גידול ענק בכליה ימין, גרורה לריאות, עבר ביופסיה דחופה אצלנו והתחיל טיפול, ואז כאבים חזקים בלילה ומפה לשם הגיע עם דופק בשמיים וחיוור כמו הקיר.

אני והאונקולוגים משנעים את המיטה שלו לסיטי דחוף, נותנים מנות דם אחת אחרי השניה, ובסיטי מדגימים דימום עצום לתוך הגידול.

הרבה פעמים מתגלה ככה גידול בכליה מסוג וילמס. לפני שנתיים למשל, ילדה בת שלוש הגיעה אלינו לטיפול נמרץ אחרי שנפלה מנדנדה, האמא שמה לב שהבטן התנפחה, ומפה לשם סיטי עם גידול עם דימום. העיניים של אמא של אחמד מציצות מתחת למסיכה. ירוקות, יפות, כואבות. היא אמא צעירה, האבא עם עוד שני ילדים קטנים בעזה כי אין אישור כניסה והקורונה בנוסף, יש מאמצים להביא את הסבתא אבל זה לוקח זמן.

בינתיים, אנחנו מתארגנים על צנתור טיפולי דחוף במטרה לעצור את אחד מכלי הדם שמזינים את הגידול. אחמד מורדם, מונשם, עובר צנתור דחוף, אבל ממשיך לטפטף המוגלובין לתוך הבטן. אני תורנית בשלישי, זו תורנות ארוכה, מעייפת. נופלת ההחלטה לקחת את אחמד לחדר ניתוח כי אנחנו לא משתלטים על הדימום הזה, הבטן שלו תופחת ונהיית בלון מול העיניים, הוא מתחיל לתת פחות שתן, ומנהל המחלקה סוגר על חדר ניתוח ביום רביעי בבוקר, יחד עם כלי דם ומנתחי לב, כי הגידול חודר לווריד הנבוב התחתון.

״יעלי״, הבוס אומר לי, ״אני רוצה שתחתימי את האמא על הניתוח. אני רוצה שתסבירי לה שהילד יכול למות על השולחן. זה ניתוח ברמת סיכון הכי גבוהה שיש״. עם המילים האלה אני הולכת לטיפול נמרץ, יש לי חמש טון על הלב, והאמא מולי. אני מסבירה לה מה עושים- חתך ענק בבטן. הוצאת הגידול. נסיון לשליטה על כלי הדם וסכנה עצומה של דימום שלא בטוח שנצליח להשתלט עליו. המתאם שלנו מול עזה והשטחים מתרגם אותי. גם אני מבינה עכשיו את מה שהוא אומר לאמא בערבית- עמאליה חטירה, זה ניתוח מסוכן.

והאמא מסתכלת עלי, אני מסתכלת עליה, לא יכולה לומר לה שהבן שלה יכול למות על השולחן, זה לא יוצא לי מהפה, אני נאלמת דום. אני מרגישה דמעות בזוויות העיניים שלי, יורדות, והיא רואה אותן, וזה אף פעם לא קרה לי עד עכשיו. ככה, בהחתמה לניתוח. אני מבטיחה לה שאני אשאר אחרי התורנות לראות את הניתוח, אני חייבת לדעת שהכל עובר בסדר. אני אומרת לה שאני אופטימית. אני חייבת לומר את זה.

הלילה, כמו כל תורנות בזמן האחרון, מעייף ומייגע. אפנדיציטיס שאני מנתחת לפנות בוקר, תאונות דרכים, חבלות, כאבי בטן, והנה מגיע רביעי בבוקר. אנחנו משנעים את אחמד לחדר ניתוח, אני חוטפת תנומה של חצי שעה על איזו ספה לפני הניתוח, ואז נכנסת. הכירורגים הבכירים במחלקה שלי ראו כבר הכל, אבל אפילו כזו דרמה הם לא זוכרים, ואני מרגישה את הדופק שלהם בחדר, את החרדה הזו לחיים של ילד קטן. באחת בצהריים הגידול יוצא החוצה, ואז מתחילה הדרמה האמיתית, נסיון הוצאת שארית הגידול מהווריד הנבוב התחתון. כל נגיעה לא נכונה, ועלול להיווצר דמם מסיבי וקטלני.

בשלב הזה אני כבר קורסת, העיניים נעצמות, אני לא מסוגלת להחזיק יותר. נוסעת הביתה, אמיר דדון במכונית שר לי, כל יום כמו נס, ואני נופלת במיטה אחרי שלושים שעות על הרגליים. בינתיים החברים שלנו מכלי דם מוציאים את שארית הגידול מהווריד הענק, אבל אחמד ממשיך לדמם. המוגלובין שלוש וחצי. זה כבר לא דימום כירורגי, הוא פשוט בתהליך של קרישה תוך כלית. תפקודי הקרישה שלו מאבדים את זה ומחליטים להחזיר אותו לטיפול נמרץ, לחמם אותו ולייצב אותו, ולראות מה עושים. אני מגיעה לעבודה הבוקר, והבוס משבץ אותי לניתוח החוזר. למזלנו, אחמד התייצב בטיפול נמרץ, הטמפרטורה שלו טובה, ואני פותחת את הבטן והכל שקט. אין דימום. אני, והבוס ואושר שוטפים הכל, כאילו אין זכר לכלום, ואנחנו סוגרים את הבטן ואני מתפללת לי בלב את התפילה שלי, קטנציק, תחיה ושתהיה לי בריא. ואני יוצאת החוצה, והאמא רוצה לחבק אותי, והקורונה וכל השיט הזה, אבל העיניים של שתינו עם דמעות של אושר. אני שואלת את האונקולוגית, תגידי, מה הפרוגנוזה שלו, אפילו עם הגרורה בריאות וכל הניתוח הזה, והיא עונה לי- פרוגנוזה טובה מאוד, ממש. ושתינו מחייכות, אחרי הדרמה הענקית הזו, ואני נוסעת שוב הביתה, חושבת, כל יום כמו נס.