לכי תחתימי- פרק ב׳

ליהי ויסמן מחכה מחוץ לחדר הניתוח. יחד איתה מחכה גם בעלה, הסבתות, האחיות שלה, אפשר לחתוך את המתח בסכין מנתחים. יש טקס כזה בתוך חדר ניתוח שמתחיל מפסק זמן שני שבו ההורה נמצא קרוב למיטת הניתוח, אנחנו מקריאים את כל הפרטים, חוזרים על תעודת זהות, על רגישויות, אם ישנן. מוודאים שאנחנו מנתחים את האיבר הנכון. ואז מלווים החוצה את ההורה, בדיוק ברגע שהילד נרדם. לרוב מי שאחראי על תפקיד הליווי זה האח או האחות, אבל כשאני נוכחת בחדר אני לוקחת את התפקיד הזה לעצמי, והם תמיד מתפרקים לי כשאנחנו יוצאים מהחדר. אין אמא שלא בוכה, כמעט ואין. המסדרון הזה שמוביל מחדר הניתוח אל חדר ההמתנה בחוץ הוא לפעמים ההליכה הכי ארוכה שיש לי לעשות מבחינה נפשית, כשאני תומכת ומחבקת אמא שהלחיים שלה שטופות בדמעות, ומנסה לתמוך גם בעצמי, בתפקיד שייעדתי לי בחיים האלה. ״תשמרי לי עליה,״ ״תצילי לי אותו,״ ״היא הדבר הכי יקר לי״. כל משפט כזה נכנס כמו חץ מושחז ללב שלי, כשאני אוטומטית מרגישה איך התפקיד הזה של לשמור על הכי יקר לך עובר מהאמא אליי, וכמה אחריות טמונה בו, ומה אם אני אעשה טעות, ולא אצליח. ולפעמים מתעוררת בי התהייה הזו, למה בכלל חיפשתי את המקום הזה, המצמית, שאף פעם אין בו מנוחה. אני אחזור לחיפוש הזה בהמשך.

הסכין מחליקה למעלה מעשרה סנטימטרים על העור. אנחנו פותחות את השכבה שמתחת לעור. החתך הוא גדול, מתחת לצלעות, אלכסוני משמאל, היכן שהגידול הענק נמצא. צריך להיכנס לשכבה הכי תחתונה, לפציה האחורית, ולהיכנס לתוך הבטן. כשאנחנו נכנסות לחלל הבטן, צריך להזיז את המעי הגס השמאלי שמאחוריו מסתתר גידול עצום, ששוקל שני ק״ג ואולי אף יותר. במבחנים לקראת שלב ב׳, המבחנים הסופיים, זו שאלה קלאסית שבוחנת את הידע המעשי של הנבחן- ״מה השלבים בניתוח?״ נבחן שמעולם לא עמד בפני גידול כזה, לא תמיד ידע לתאר את השלבים האנטומיים שהכרחיים להבנה של הניתוח. נבחן שלא ראה אף פעם דימום בלתי נשלט מאבי העורקים, לא ידע להסביר למה הרגע הזה שמניידים את הגידול מחוץ לחלל הבטן במטרה להשיג שליטה על כלי הדם הוא רגע סופר מלחיץ. במלים אחרות, כירורגיה נקנית בדם, יזע ודמעות. או בפרדוקס של מארק טוויין, מהלך טוב הינו התוצאה של נסיון, ונסיון מגיע כתוצאה ממהלך לא טוב.

אנחנו מורידות את המעי הגס השמאלי, חושפות רקמה גידולית ענקית שאין לה התחלה ואין לה סוף. מפרידות אותה לאט מהטחול, מהאחיזות האחוריות, מאיזור בו הרקמה דבוקה למעי. מרוכזות שיא, כל הזמן חושבות איך להוציא את הגוש הענק הזה בלי לפרק אותו בטעות בתוך הבטן, איך, כמו שניסיתי להבטיח לאמא, להוציא אותו בשלמותו. כבר עוברות שעתיים של עבודה סיזיפית, הוא כבר מצליח לצאת כמעט כולו החוצה, אני עוטפת אותו בידיים שלי ומדמיינת את המשא הכבד הזה שהילדה הקטנה סחבה בגוף שלה, שגדל בלי מפריע תוך תקופה מאוד קצרה, שמהווה עשירית מהמשקל שלה, מחכה לרגע שזה כבר יצא החוצה. אנחנו מתקרבות לרגע המלחיץ שבו אנחנו מפרידות את הגידול מכלי הדם שלו, רואות ווריד ענק מול העיניים וקושרות אותו היטב, והגידול יוצא כולו. בשלמותו. אנחנו נחות לשניה. ברגעים האלה אני כבר רוצה לצאת החוצה להורים שלא רואים בעיניים מרוב חרדה, להגיד להם שהכל טוב, אבל יש עוד כמה שלבים כמו לבדוק שאין דימום, לדגום כמה בלוטות לימפה, ולסגור את הבטן. עוד מעט אנחנו שם.

ליהי בחוץ, מנסה לשתות קפה, אבל הוא נותר קר ומיותם לידה. הזמן הזה שבו הם מחכים הוא במימד אחר, אין לו הגדרות, הוא נמתח כמו קו עבה של חרדה אינסופית, והמחשבות שלה קופצות, לא קוהרנטיות, כמוה. אמא שלה, הסבתא, יושבת לידה, והן שותקות ביחד, השיחה על כל מיני דברים בטלים עברה לרגע מתוח שלא ניתן יותר לחלוק אותו בסיפורים. היא מציצה באמא שלה, נזכרת איך סיפרה להורים על הגידול של הבת שלה, על המילים שבהן השתמשה, איך ניסתה להכיל גם את הבת הקטנה שלה וגם את אמא שלה ביחד. הן מציצות כל רגע אל הדלת של חדר ניתוח- עוברים שם כל כך הרבה אנשים במדים, כל יציאה החוצה שלהם מקפיצה לה את הלב, היא לא יכולה לעמוד בזה יותר. שמישהו כבר יצא ויגיד לה שהכל טוב.

ערב חג שני. אני נזכרת בערב חג הראשון, בליל הסדר, במחשבות שנדדו לי רגע לפני הניתוח הגדול הזה. עברו כבר כמה ימים, ואני עדיין זוכרת את הרגע המדויק הזה שיצאתי החוצה למשפחה, קוראת משפחת ויסמן? ורואה אותם רצים לעברי, את החיבוק הזה של אמא שטובעת בי וממאנת לעזוב, את האבא שממרר בבכי של הקלה, את החיבוק של שניהם, את החיוך של הסבתא שאיכשהוא, מרגש אותי כל כך. תמיד סבתות נכנסות לי עמוק ללב, חושבת על המשא הזה שהן צריכות לסחוב, של נכד או נכדה עם גידול ממאיר, שהיו בריאים רק לפני רגע, ושל ההורים שלהם שפתאום נמצאים במצב הישרדותי, שהזוגיות שלהם לפעמים נכנסת למבחן הכי קשה שלה. והם בתור סבא וסבתא חרדים כל כך, והאמצעים שלהם לפעמים לעזור הם מוגבלים, כי הם עטופים בחרדות משלהם, חוששים, מתים מדאגה. הילדה הקטנה חוזרת למחלקה ומתאוששת. לאט לאט, כמו שנהוג להתאושש אחרי ניתוח כזה ענק. ואני שם, מהצד, נותנת נוגדי כאבים, בודקת, מוציאה קתטר, אומרת מילה טובה, מרגיעה, מלווה עד כמה שניתן. יש עוד דרך לעשות, אבל אנחנו אחרי הר ענק שטיפסנו והצלחנו גם לרדת ממנו בשלום. התמונה שאמא שלה שולחת לי בווטסאפ קצת לפני ערב החג, של שתיהן בבית, מסבירה לי שוב למה חיפשתי את המקום הזה, את המשא הזה, את המסע הזה. ולמה אני כל כך הזמן ממשיכה.