לכי תחתימי- פרק א׳

״לכי תחתימי בקומה שבע, הם עדיין לא הלכו הביתה,״

אני מסיימת את השיחה עם דלוגי, סוגרת את הנייד, מכניסה לכיס, לא בטוחה שזכרתי לשאול את כל מה שהיה לי לבדוק לפני הביקור. חבילה של שוקולד כשר לפסח מציצה לי מדלפק האחיות, משפחה שהשאירה ערמות של ממתקים שנגמרים עכשיו כמו ערימת חול מול טרמיטים רעבתניים. עוד כמה ימים כולנו יוצאים למודל חופש מצומצם, עבודה של חול המועד, יש הרמת כוסית בצהריים וכבר התחילו בווטסאפ של הקבוצה הכירורגית כל הסטיקרים של חג שמח.

״יש אצלכם טופס החתמה לניתוח?״ אני שואלת את האחיות באונקולוגית. הייתי צריכה להביא מראש טפסים מהמחלקה שלי, חושבת לעצמי, לועסת במהירות דובוני גומי שהצלחתי להרים מחבילת הממתקים שסיימה את ימיה בדלפק, שתי קומות למטה. אני מסיימת לעכל את דובון הגומי האחרון, זה לא נעים ללעוס דובונים מול משפחה שעומדת להתפרק לי מול העיניים, גם לי קשה לפעמים לבלוע את הרוק ברגעים האלה. ״איפה משפחת ויסמן?, הילדה עם הגידול הבטני?״ אני שואלת אותן, רגע אחרי שהן מוצאות טופס החתמה לניתוח. ״תלכי לחדר שש, הם מחכים לך״.

זה אף פעם לא קל יותר. האמת, זה לא מדויק. זה נהיה שגור יותר, הנחיתה הזו לחיים של משפחה, לרגעים הכי אישיים וכבדים שלהם, הכניסה הברוטלית הזו לשיחה על חיים ועל מוות. אבל גם כשאני יודעת איך להתחיל את השיחה, איך לדעת להקשיב במקומות הנכונים, איך להסביר על סיבוכים בלי להשפיל את המבט, עדיין זה לא נעשה קל יותר. בטח שלא במקרה הזה. ויסמן הקטנה היא בת חמש וחצי, בדיוק בקו התפר הזה בין גן חובה לכיתה א׳, ולפני חודשיים ההורים הרגישו בזמן רחצה שגרתית באמבטיה שהבטן שלה לא סימטרית. פתאום נפוחה. הם באו לבית חולים אחר, שם השלימו סונר וסיטי עם אבחנה של גידול בטני שנראה לא נתיח. כזה שמחייב ביופסיה לפני שיודעים איך קוראים לזה בשם ומה בדיוק המישלב הכימותרפי הרלוונטי. חודשיים של טיפול כימותרפי לאחר קבלת תשובה על כך שמדובר בגידול ממאיר, עם סיטי אחרון שבוצע לפני יומיים והיה אמור לתת את התשובה שהגידול הגיב ונהיה קטן יותר. אבל כשהאונקולוגית מתקשרת אלינו בדחיפות רגע אחרי הסיטי, וכשאנחנו יושבים בישיבת רנטגן, די ברור לכולנו שלא היתה תגובה טובה. הגוש אותו גוש, עדיין נראה לא נתיח. גדול מאוד. סבב של ישיבות וויכוחים, ובסוף החלטה לנסות לנתח, לנסות להוציא מה שאפשר, בידיעה שיש פה רמת סיכון גבוהה. אני עדיין לא בשלב של להוביל כזו החלטה או להוביל כזה ניתוח לבד. זה יקרה עוד מעט, אולי מהר ממה שאני חושבת, והמחשבה הזו מצמיתה אותי.

תהליך של התמקצעות הוא בעייתי. עולם של כירורגית ילדים הוא עולם שבו צריך לדעת להבין הכל מהכל. זה מתחיל בניתוח של פג שמתדרדר בגלל חור במעי לא בשל, כשצריך לדעת איך ומתי לנתח אותו. זה ממשיך במומים מולדים מסובכים, ניתוחי אפנדציט קשים, כריתות מעי, טחול מדמם. גידול תוך בטני, גידול בחזה, חזה אוויר. תאונת דרכים קשה עם ריבוי פגיעות פנימיות. אבל גם כאן, למרות ריבוי המקרים והעולם המיוחד של ילדים ותינוקות, יש תהליך של התמקצעות. יש את אלו שהולכים להתמקצע בכירורגיה של פגים, אלו שפונים לתחום הקולורקטלי, או התמקצעות בלפרוסקופיה. לפני שנתיים הבנתי שהתחום האונקולוגי איכשהו מצא לו פינה עמוקה בלב שלי. הנסיונות להסביר את עצמי לעצמי עלו בתוהו, במיוחד כשבסביבה הקרובה השתאו על הבחירה הכבדה הזו. לפעמים גם בהסברים הרציונליים על הבחירות שלך אתה לא יודע מה באמת משך אותך. פתגם ידוע בלטינית אומר, עיסוקי קבע סופם שנעשים תכונות. אז משהו בהוויה של עולם הגידולים הפך לחלק שנטמע בי, כמו לפגוש משפחה ברגע הכי שחור שלה ולנסות לראות איך מרימים אותה משם, כמו לעשות את השיחה שאני עומדת לעשות בעוד שניה בדיוק.

ליהי ויסמן מסתכלת על הבת שלה שעדיין ישנה. המשפחה ליד בחדר שש בדיוק יצאו למשחקיה, יש לה כמה רגעים של חסד עד שיום מלא בשיחות מפחידות וציפיה לעוד בדיקות ועוד החלטות רפואיות יגדעו את שברירי השלווה השקטה הזו. היא מנסה לשחזר איך לפני שנה היא ובעלה התווכחו אם לארח בפעם הראשונה את פסח אצלם ובסוף כרגיל הלכו להורים שלה, והזכרון הזה הכאיב לה כמעט כמו השיחה עם האונקולוגית שלהם אתמול. ״הכירורגים יגיעו בבוקר,״ היא סיימה להשלים את ההסברים על התוצאות של הסיטי ועל הבעייתיות של הניתוח, ״נקווה לטוב.״ ליהי החליקה על הנייד שלה ופתחה את ההודעות וריפרשה את עמוד הפייסבוק שהפך להיות מקור של נחמה ואינטימיות, גם אם מזויפת, בחיים התלושים שלה בין קומה שבע לבין מלון המשפחות פה ליד בית החולים. היא רואה פנים לא מוכרות מהדלת, זו נראית הכירורגית- עם המדים הכחולים והכובע. היא מעיפה מבט במהירות על הבת שלה. עדיין ישנה.

ליל הסדר. כולנו קוראים את ההגדה בפיזור נפש, אני יותר מכולם. חושבת על הילדה הקטנה והמתוקה שעומדת לנתח בעוד יומיים, על השיחה הארוכה עם האמא, על ה״תצילו לנו את הילדה״ שמכניס בי תמיד לצד התקווה איזה חשש מבעית כזה, ומה אם לא. ומה אם היא תדמם בלי שליטה, או שהגידול יתפרק בין הידיים ויחמיר את הפרוגנוזה שלה, ומה אם ומה אם. איך אני בכלל יכולה להבטיח משהו. הדבר היחיד שיצא לי מהפה זה שאני אופטימית. אני תמיד אופטימית מול המשפחות, יוצא לי איזה חיוך מרגיע כזה שמסתיר הר של חששות מאחוריו, זה הדבר האחרון שההורים האלה צריכים אחרי שהשמיים נפלו עליהם. שגם המנתחים יחששו ויהיו מודאגים. האמת, ועם יד על הלב, הרבה זמן לא חששתי ככה. הגידול ענק, מסיבי, עצום. אני רוצה כבר להיות בתמונה שאחרי. הלילה שלפני הניתוח עובר גרוע. אני קמה באמצע הלילה, חושבת שוב על החתך שנעשה, מדמיינת לי איך ממשיכים משם, למה לשים לב, איך לאחוז את הגידול הענק ולהוציא אותו בבטיחות החוצה, איך להשתלט על כלי הדם שמובילים היישר לווריד הנבוב התחתון. בכניסה לחדר ניתוח האמא מחבקת אותי חזק. ״אני שומרת לך עליה,״ אני עונה לה. ״היא הופכת להיות קצת הבת שלי מעכשיו.״ גם היא רואה את הקצה דמעה שיש לי בעין. החיים של הבת שלה בידיים שלנו, אין דרך פחות דרמטית לתאר את זה. ״סכין לדרזניק,״ אומרת דר דלוגי, אנחנו עומדות מול בטן נפוחה מגידול. ״תחתכי״.