כל המשפחות המאושרות.

״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ואילו כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה״ (טולסטוי). האינסטגרם שלי הוא בבואה למשפחות מאושרות, חיבוק משפחתי בטיול, הרכב משפחתי מנצח, סבא וסבתא שפוגשים נכדים. אני נוסעת לבית החולים בתחילתה של תורנות ארוכה, יודעת שיש נער שצריכה לנתח- פתיחת אבצס. האבא לידו, הם מבקשים רק בהרדמה, ואני מתוך הרגל שואלת איפה האמא. היא מתה בלידה של הקטן, אומר האבא, ופתאום העיניים שלו מאדימות מתחת למסיכה. היה לה תסחיף מי שפיר, נשארתי עם הבנים לבד. אני בולעת את הרוק ואנחנו משוחחים עוד קצת, מחכים לתחילת הסדציה כשהאבא יוצא מחדר טיפולים. עשיתי כבר עשרות, מאות, פתיחות אבצסים, ועדיין, אף אחד לא הכין אותי לדמעות של הנער בסוף הפעולה כשהוא מטושטש לגמרי ורק ממלמל, אמא, אמא. אני ממהרת ליעוץ אחר, יש תינוקת עם תסמונת קשה, שצריך לתקן לה את הגסטרוסטום. יש לה הורים צעירים, ואח גדול שהולך עם מסיכה לידה ושמגונן עליה. ואני מדברת איתם אבל מנסה לא לשאול את השאלה הכל כך מתבקשת, מתי גיליתם שחרב עליכם העולם, שהקטנה שלכם תהפוך מתינוקת בריאה לחלוטין לילדה על כיסא גלגלים שתחיה במקרה הטוב כמה שנים בודדות. ומשם, בגרון חנוק, מגיעה למרפאות. ופוגשת ילדונת עם בקע בטבור שמתוכננת לניתוח, ואת אבא שלה המבוגר שלא יודע מילה בעברית והיא מתרגמת לו. וכשאני בודקת אותה אני שמה לב לפרטים הקטנים, לטרנינג שקטן עליה, שכבר רפוי מרוב שימוש. לנעליים הבלויות. לרזון החולני של האבא. להרגשה הזו של עוני שמביט בי ולא עוזב. ואני מתחילה תורנות, מתרוצצת במיון, ביעוצים, במחלקה, וקצת לפני שאני שמה את הראש האחיות מבקשות ממני לבדוק ילדה אורתופדית שלא נתנה שתן מאז ניתוח שעברה היום. היא ממש מסכנה, אומרת לי האחות, היא נולדה בריאה לגמרי ואז היתה לה דלקת קרום המוח והיא נשארה עם פגיעה מוחית קשה. והאמא מגדלת אותה לבד, לבד, ואין להן אף אחד בעולם. ואני בודקת את הילדה, הפגועה, ורואה את אמא שלה מלטפת לה את הבטן. בחום. באהבה של אמא. ואני רוצה לברוח ואני מרגישה שכבד לי לנשום ואלוהים, כמה אפשר. והילדה כאילו שומעת את אמא שלה לוחשת לה, ומצליחה לעשות פיפי ואנחנו לא מכניסות קתטר, והאמא בוכה בהתרגשות, גאה בבת שלה הקטנה שהצליחה. ואני, אני בוכה עמוק בלב.