ימים חדשים בפתח

החיים נעים במחזוריות. כמו נדנדה, כמו חושך ואור, כמו ימי חול מול שבת וחג. זו תקופה מוזרה, הרגעים האלו שלפני החגים. האבק של הקיץ מתחיל לפנות קצת את המקום לקרירות של ערב, ואוטוטו ראש השנה ומלא התחלות חדשות והמון הבטחות שאני מנסה לקיים עם עצמי.

אלו היו שבועיים לא קלים, לא קלים בכלל. בין אם זה בחדר ניתוח, עם תחושות לא פשוטות במהלך ניתוחים שעשיתי, או בבשורות מורכבות בלשון המעטה להורים, בתחושת אחריות שלפעמים כבדה מדי ונותנת את אותותיה כאילו מנסה לומר- מתי יגיעו ימים חדשים בפתח? מתי יהיה רגע כזה טוב, של סיפוק? ואז זה מגיע כמו הטפטוף הקטן הזה שמבשר את תחילת הסתיו.

אתמול בתחילת התורנות, אני מסיעה את הקטנה (שהיא לא כל כך קטנה) לבית הספר, חושבת לעצמי כמה זה נדיר הרגעים האלה שאני רואה אותה הולכת עם התיק לחטיבה, אחרי שכמעט כל יום בשנים האחרונות יצאתי מהבית הרבה לפני שהיא קמה. והיא מרגשת אותי עם ״אמא אני אוהבת אותך ושתהיה לך תורנות טובה,״ ואז אני מצליחה לעזור למישהי בתור דחוף למרפאה, מהרגעים האלו שאני שמחה שאני באה מתוך המערכת הרפואית ומבינה את המקומות בהם אני יכולה להשפיע ולעזור. משם אני הולכת למרפאות, יש לי שיחה לא פשוטה על ניתוח ענק עם משפחה יקרה, ואז שיחה עוד יותר מורכבת עם משפחה יקרה נוספת, ולמרות שבשתי השיחות יש דמעות של המטופלות שלי והאימהות שלהן ותחושה של לחץ וחרדה, אני מרגישה מה התפקיד שלי ומה החשיבות שלי שם עבורן, ולמה כל כך חשוב לי להיות חלק מזה.

בצהריים אני הולכת למיון, ואז תופסת אותי הסטאז׳רית שלי, ״יעל,״- היא אומרת, ״יש פה ילד עם חשד לאפנדיציטיס״. ואני מציצה פנימה ורואה ילד קטן שוכב חיוור וכאוב על המיטה, בקושי זז, נראה חולה ממש. הבטן חריפה, לניתוח, האמא בוכה- אלו הדמעות של האמא השלישית ביום הזה, והן שוקעות לי בלב ועושות שם אגם מלוח שאני מתקשה להירגע ממנו. ברור לי שהניתוח הולך להיות קשה, הוא כבר כמה ימים בבית סוחב את האפנדיציטיס הזה ואני אפילו קצת מקללת את הרגע הזה שאני נכנסת לתוך הבטן עם המוגלה וההידבקויות והלב שלי דופק כי אני כל כך רוצה שהוא יהיה בסדר. והתורנות מסתיימת בבוקר, האמא של הילד עם האפנדיציטיס רואה אותי במסדרון, ממהרת אלי, אומרת לי-את הצלת לי אותו, ומחבקת, ואני מרגישה איך הטפטוף של הדברים הטובים שהתחילו אתמול ממשיך ושוטף לי את כל האבק של השבועיים האחרונים, ואיך הכל נהיה לי בהיר פתאום.

״ימים חדשים בפתח,

יש תחושה של תיכף

יגיע משהו טוב״

(מרינה מקסימיליאן בלומין)