ילדים קירחים לאלוהים.

לאחרונה שואלים אותי הרבה אנשים וחברים לעבודה ולחיים מתי יצא הספר הבא. זה מצליח לשמח ברמות יוצאות דופן, כי מי חלם בכלל על הרגע הזה ושבכלל תהיה או שיכולה להיות לזה המשכיות. ואני מודה ביני לבין עצמי שספר שני זה תמיד פחות מהספר הראשון, לפחות בדעה שלי, ושאני לא רוצה ליפול לקלישאה שתהיה נכונה בסופו של דבר. אבל האמת היא שכבר הרבה זמן שחשבתי עם עצמי לכתוב את הספר האונקולוגי שלי, כזה שמשלב בין הסיפורים שמרכיבים את החיים של המטופלים שלי ושמשתקפים לי בנפש, אבל כזה שגם נותן מידע מקצועי על העולם המורכב הזה של גידולים סולידיים בילדים.

זה פרויקט של שנים אבל זה מנצנץ שם, כמו חלום שיתגשם, או כך אני מקווה. אבל מעבר לכך שזה פרויקט של שנים, זה בעיקר מזכיר לי למה אני שם, וכמה קיבלתי אני בעצמי מהילדים האלה ומהמשפחות שלהם, שלא ברור לי איך החיים שלי היו יכולים להיות אחרת. ואז אני מהרהרת באחד מהרגעים הראשונים שכתבתי בתור מתמחה בכירורגית ילדים, בערך לפני ארבע שנים, ואני זוכרת כל רגע. כאילו זה היה היום.

זה היה כמה ימים לתחילת ינואר, ואני מתוודעת למשפחה חדשה של מטופל. זה יום חמישי אחר הצהריים, בבוקר בישיבה היה דיווח על פעוט בן שנה וקצת עם עצירות חדשה, משהו בדיווח הזה נכנס לירכתי המוח שלי ומסרב להתפוגג. אני תורנית עם מיכאל והשעות נוקפות, יש כל מיני ילדים עם כאבי בטן מהמיון, דיווח על טראומה, מטופלים שניתחנו ביחד, והקור של ינואר בחוץ חודר לעצמות. מיכאל מעדכן אותי שלקטן עם העצירות במיון יש כנראה גידול בסקרום. פה האבחנה בוצעה כבר אחרי יממה מורטת עצבים של אולטראסאונד וסיטי, ומבעד לוילון במיטה בחדר במיון אני מגלה את ליאם, תינוק עם רעמת תלתלים שרק החל ללכת, ואמא ואבא שנזרקו לתוך עולם מסויט. אני מתאמת לקטן בדיקת הדמיה וסוגרת אשפוז ואונקולוגים והלב שלי שוב שוקע עם המשפחה המופלאה הזו שהכרתי ברגעים הכי קשים שלה.

במהלך החיים הרפואיים שלי אני נוכחת ולומדת על בשרי כמה המקצוע הזה מורכב. אני לא רק רופאה, אני גם פסיכולוגית, אולי אפילו האדם הכי קרוב כרגע למישהו שנמצא בנקודה הכי קשה בחייו. וככזו, אני מתאימה את עצמי ולומדת את מטופליי לא מתוך רצון להסתדר איתם אלא מתוך אהבה גדולה אליהם והנסיון להיות קשורה לעולמם אותו לא הכרתי לפני רגעים אחדים. כשאני עם משפחה חרדית, אני מזהה די מהר לאיזו חצר חרדית הם שייכים, האם הם ליטאים או חסידים, האם הם מבית שמש, בני ברק או מההתנחלויות. אני כבר מכירה לפחות שלוש חמולות גדולות מכפר קאסם, יצא לי לאשפז באותו החדר נערה שההורים שלה תורמים מליוני שקלים לבית החולים, וילד קטן שאמו היתה אישה מוכה ושבעלה לשעבר קילל אותה רגע לפני שניתחתי את הילד לכריתת תוספתן. מול מטופלים מרוסיה אני מספרת על סבתא שלי ששרדה בקור של מינוס שלושים מעלות בהרי אוראל, ומטופל שהגיע מנצרת הכיר את רג׳ואן שהיה החבר הכי טוב שלי ממשרד האוצר.

לכל מטופל יש את הדקויות שלו ואת האמונות והפחדים המלווים אותו באשפוז, ואותי הוא פוגש ברגע מזוקק אחד של חשש ואפילו אימה עד כדי סכנה לחיים- ואני מנסה להכיר לעומק את עולמו ולהבין את דרכיו ומערכת האמונות שלו ולהכיל אותו ולגרום לו לתת בי אמון. ובהתאם, כל מטופל ומשפחתו מותיר בי רישומיו אולם דומה כי אמא ואבא של ליאם הקטן אותו אני פוגשת במיון מותירים בי רושם מיוחד. באיזשהו מקום ובעולם מקביל, הם היו יכולים להיות חברים שלי. לשלושתנו מלאו ארבעים השנה, וכולנו מתמודדים עם גידול ילדים בד בבד עם קריירה הנמצאת בשלבי ההתפתחות המשמעותית שלה, והם מקסימים ואציליים בצורה יוצאת דופן, כזו הגורמת לי להשתאות ולהעריצם מרחוק. רק שאני הרופאה שלהם והם- מטופליי. ההזדהות שלי איתם כל כך גדולה ואני טובעת בעיניהם העצובות ורוצה להרים אותם מעלה. ואני רוצה להעביר להם את תחושותיי שהכל יהיה טוב, ומנסה להאיר להם נקודה קטנה בחושך שירד על חייהם בחדר מספר אחת במיון.

ליאם הקטן מתחיל סדרות מפרכות של טיפולים לאחר שאנחנו נוטלים ביופסיה ראשונית מן הגוש. התלתלים הקטנים נושרים והלב שלי נחמץ למראה האפרוח המרוט שהפך להיות, אך בד בבד מתמלא בתקווה ככל שהגידול נסוג. אנחנו כבר מתקרבים לפסח, החורף השנה היה קשה וקר ומציק, וסוף סוף יש כמה ימים כחולים ושמש שמחממת אותי כשאני נוסעת לעוד תורנות שבת. זו כבר תורנות סוף שבוע שלישית ברצף, כבר שכחתי את התחושה של להעביר שישי שבת בבית עם הילדות ועם גדי, אני שוב מסדרת את התיק ושמה את המדים ומקבלת את המחלקה. התורנית של הלילה מעדכנת אותי שנולדה תינוקת עם הרניה סרעפתית, ושהיא במצב קשה על מכונת לב ריאה. הרניה סרעפתית, או מצב שבו כל המעיים נמצאים בבית החזה בגלל בעיה בהתפתחות הסרעפת- הינה מום מולד שאנחנו רואים לא מעט. לפעמים זה בא בגלים- בשבועיים האחרונים נולדו שני ילדים, אחד מהם ניתחתי והוא בדרך להיגמל ממכונת ההנשמה ואני ככה רואה אותו כל בוקר ויש לי חיוך קטן בלב בכל פעם שאני מתבוננת בו בפגיה.

הקטנה שנולדה כעת, ושהעלו אותה בלילה על מכונת לב ריאה, היא בת לזוג הורים מקסימים וצעירים, שעשו מעקב הריון לפי הספר, כולל כל הסקירות וכל הבדיקות. יש להם תינוקת בת שנה וקצת בבית, הם באו ללידה עם מלא התרגשות לאחר שכל הסקירות הראו שהכל תקין, התינוקת נולדה, ותוך שעתיים התדרדרה נשימתית, הונשמה, הורדמה ועברה לטיפול נמרץ בפגיה. בצילום חזה הודגמו לולאות מעי דק שתופסות את כל בית החזה השמאלי שלה, ולב דחוק לימין. בתוך כמה שעות מהרגע בו הונשמה והורדמה, היא לא הצליחה לחמצן את עצמה מספיק, ונזקקה למכונת לב ריאה. אני מבררת מתי אפשר יהיה לנתח את התינוקת ולבינתיים סוגרת אותה בתוכנית לעוד יומיים, מתפללת שתחזיק מעמד. הנתונים הסטטיסטיים היבשים מדברים על תמותה של חמישים אחוז בממוצע של תינוקות כאלו שנותחו על מכונת לב ריאה, אצלנו כמו גם בארצות הברית ומדינות מתפתחות אחרות. אני נוהגת להסביר להורים במהלך ההריון את הנתון הזה כדי שיקבלו החלטה אם להפסיק את ההריון או לא, אבל פה יש לי הורים שמעולם לא ידעו על הבעיה הזו קודם לכן, וכעת נשאבו לסיוט שאין לי דרך להעלותו על דל שפתיי.

את האמא אני פוגשת לראשונה מחוץ למחלקת טיפול נמרץ לב, היכן שהתינוקת הקטנה שלה שוכבת- מורדמת ומונשמת, עם קנולות צוואריות המזרימות דם עני בחמצן לתוך מכונת לב ריאה המחמצנת עבורה את הדם ומחליפה למעשה את פעולת הריאות. אני נזכרת כמה שנים אחורה ברגעים בהם ילדתי את ניצן הקטנה- כמה אושר שהתערבב לו בעייפות דואבת וכאבים ודאגה. והנה פה אמא צעירה, בעצמה דואבת וזזה בקושי, הממררת בבכי מולי ושוברת לי את הלב, ואני לא יכולה שלא להזיל איתה דמעה. אולי יש כאלו שיגידו שצריך לשמור על איזשהו פאסון או מרחק או ניתוק רגשי, אבל זו לא אני ואני פשוט לא יכולה, פשוט לא מסוגלת לנהוג אחרת. היא מבקשת הסברים על הניתוח ועל בכלל ושואלת את השאלה שאני מעדיפה שלא תשאל - דוקטור, כמה יוצאים מזה? היא תצא מזה? ואני מחליטה ביני לבין עצמי שאין שום תוחלת בלקשקש על מספרים ועל נתוני תמותה. זה מה שיש לנו כרגע ועם זה ננסה לנצח. אז אני יושבת מולה ומסבירה לה שהמצב לא פשוט. ובאותה נשימה אני מספרת על תינוקות דומים שעברו ניתוח דומה ושהלכו הביתה וזה נוסך בה אמונה ולראשונה אני רואה עיקול של זוית של חיוך בפניה. אני אומרת לה שמעכשיו היא צריכה לחשוב רק על היום הבא ופשוט לעבור אותו. יום אחרי יום אחרי יום. לא לחשוב יותר מדי קדימה. לדאוג לעצמה. לנוח. אני נזהרת לא לומר לה שיהיה בסדר, כי המספר הזה של חמישים אחוז תמותה יושב לי כמו אבן ששוקלת טון על הלב וכמו זיכרון אחד התינוקות שניתחתי שמת לי בידיים ממש מסיבוכים ריאתיים ושהשאיר לי צלקת שלא מגלידה עד היום.

התינוקת הקטנה על מכונת לב ריאה לא כל כך משתפרת לנו, ובניתוח הריאה השמאלית נראית על הפנים. וככל שהתינוקת הקטנה הולכת ומחמירה לנגד עינינו, כך אני נקשרת יותר ויותר לאמא ולאבא המדהימים שלה. אני שומעת על אחותה הקטנה שמחכה לה בבית שתחזור וכל כך מקווה להפי אנד שכלל לא בטוח שיהיה כאן. כפי שקורה לא מעט במצבים כאלה, הבטן שלה מתחילה להיות תפוחה ונראית לא טוב. אנחנו חושדים שהיא מדממת לבטן רק מעצם זה שהיא מקבלת נוגדי קרישה בכמויות מסחריות, ואני והרופאה הבכירה הולכות לטיפול נמרץ לב, פותחות לה שוב את הבטן ומפנות קרישי דם. היא מקבלת מנות דם וממשיכה לדמם ואני מניחה יחד עם הרופאה הבכירה את הידיים שלנו על הבטן הקטנטנה של האפרוחית הזו שרק ידעה סבל עד עכשיו ושתינו מתפללות בשקט את התפילה הרפורמית שהמצאנו, אני והיא, בכל פעם שאנחנו מרגישות שצריך שמישהו יסתכל מלמעלה ויעזור לנו כי לפעמים קשה לנו כל כך.

בוקר. אני חוזרת הביתה מהתורנות בצעדים כושלים, מקלחת ארוכה ובגדים חמים והמוח רץ. ליאם הקטן הלך הביתה והוא צוחק לי בתמונה שאמא שלו שמה בפייסבוק. התינוקת הקטנה לא שרדה, בלילה כבר ראיתי אותה והבנתי שזה הסוף ונמלטתי מהחדר שלה בכאב נורא. בחוץ השמש חמימה ועוטפת אותי ואני נכנסת הביתה, שומעת את ריהאנה מתנגנת בחוץ.

נסיון שלישי-

אקשן.

אין עננים בסערות שלי.

תנו לגשם לרדת,

אני טס במטוס-ים ישר לתהילה

יורד עם הדאו-ג׳ונס.

אני צוללת במטוס ים לעולם החלומות בספה שבסלון לאחר התורנות בריטואל הקבוע שלי, רק הבזקים של הלילה מבליחים את העייפות המשחררת הזו. וזכרונות של אמא של ליאם, והאמא של התינוקת הקטנה, והדמעות פשוט זולגות לי על הכרית בנתיב המוכר, המוכר לי מדי. ושתי אימהות, שני תינוקות, ואהבה גדולה.. אהבה שאין לה סוף.