יום הרופא.ה

נו, מישקה, מה זה יום הרופא הזה היום, אמרתי למיכאל שסיים תורנות. למה יעלי, הוא אמר לי בחזרה. שיהיה לך יום רופאה שמח! אנחנו עובדים בעבודה הכי טובה בעולם…

אני מהרהרת במה שמיכאל אומר לי וחושבת על כמה שהוא צודק, ואז יש עוד הודעה בקבוצה של המחלקה על עוד מישהו שהוא בבידוד בגלל הקורונה. הסוף שבוע שתכננתי עם המשפחה נמצא בסכנת ביטול משמעותית כי יתכן ויקפיצו אותי לתורנות.

אני חושבת על כל הכוננויות והתורנויות שעוד מצפות לי בדרך הארוכה הזו, תוהה, האם אצליח להיות עם המשפחה שלי כמו שאני רוצה? האם יום אחד, אחרי אלפי תורנויות וכוננויות בסופי שבוע, בערבי חג ובחגים, אתחרט שאני בבית החולים ולא איתם? בשבת בבוקר, כשאני לובשת את המדים וכל הבניין שקט והמכוניות גם הן נחות, ורק מנוע המכונית שלי מרעיד את השלווה הזאת?.

לפני כמה שנים רציתי כל כך להיות הורה מלווה בטיול של הכיתה של תמר, כמו שאר האמהות והאבות. אבל בכיתה שלה לא תמיד מודיעים על טיול חודש מראש, ואני הרי זקוקה להתרעה בגלל לוח התורנויות שלנו. בשנים האחרונות, כמו טקס, אני ממלאה באדיקות את הדף של ההורים המלווים, מדמיינת את הבת שלי מצחקקת עם חברות באוטובוס ומתגאה באמא שיצאה איתה לטיול, כמו שההורים שלי יצאו איתי לטיולים כשהייתי קטנה.

ולפני כמה שנים נראָה שזה מסתדר עם כל התורנויות. ביקשתי יום חופש, הכול ישב בול, אבל אז ירד גשם והטיול התבטל. "אמא, אז תירשמי לפעם הבאה!" אמרה לי תמרי, ואני חיפשתי אכזבה בעיניה, אבל ראיתי רק האכזבה שלי שהשתקפה שם והתבוננה בי. האם ידעתי לכמת מראש גם את הרגעים האלה כשהתקבלתי לבית ספר לרפואה? הכל נראה אז חלק כל כך, חף ממהמורות ומשבתות עמוסות בדם, בפצעים ובחדרי ניתוח. דברים כאלה מעלים תמיד את השאלה הראשונית הזאת של ההתחלה: למה בכלל רפואה?

"מדוע את רוצה להיות רופאה?" שאלה אותי הפסיכולוגית במבחני האישיות לקראת הקבלה לאוניברסיטת תל אביב, ביולי לפני שש עשרה שנים בערך. היום זה נראָה לי רחוק כל כך. הפגישה עם הפסיכולוגית התקיימה אחרי כמה סימולציות ומשחקי תפקידים וראיונות אחרים שעשינו במשך יום שלם במרכז מיוחד, שנועד לבדוק מי מתאים למקצוע הרפואה. התאמנתי בבית כמה פעמים על תשובה לשאלה הזאת, גם מול גדי. אני רוצה להיות רופאה כי אני רוצה לעזור לאנשים, לטפל בהם, להציל חיים. תמיד נשמעתי לעצמי חיוורת, קלישאתית. הפסיכולוגית הסתכלה עלי במבט בוחן, אולי חיפשה את האותנטיות, והיא ואני ידענו עד כמה היא שבעה מהתשובות האלו של מאות מועמדים שישבו מולה בימים האחרונים וחזרו על אותה מנטרה שוב ושוב. המילים נתקעו בגרון, כל החזרות שעשיתי בבית התנדפו בשקט המתוח ששרר בחלל החדר.

אז סיפרתי לה על את הסיפור שלי, על ילדה קטנה בשם מור שהתרחש לפני כמה שנים, במסגרת התנדבות שלי בעמותה. נרשמתי לפרויקט של מתן שיעורים פרטיים לילדה שמתקשה בלימודים. המשפחה מחוסרת אמצעים, אמרה לי הרכזת, האמא חולה מאוד, האבא בקושי מחזיק את עצמו מעל המים. נסעתי עם המון חששות לשכונה רחוקה בעיר, הבניינים היו ישנים והטיח התקלף. בכניסה פגשתי את מור, ילדה מתוקה וחייכנית, שחיוכה האיר את הבית האפלולי. היא הושיבה אותי בפינת האוכל והכינה לי מיץ פטל, והתחלנו לעבוד על שיעורי הבית. אמא שלה ישבה בכיסא גלגלים ונראתה מבוגרת, מרוחקת, מעורפלת, והאבא פגש אותי לשבריר שנייה, מלמל תודה רבה ויצא. הוא נראה כל כך קמוט ועייף וכבוי, ממש כמו הבניין שבו גרו. כשיצאתי, זלגו לי דמעות. ולפסיכולוגית סיפרתי על התחושה המזככת הזאת שעברה בי בעקבות הנתינה, ואז זלגה מעיני עוד דמעה קטנה, וזהו. זה היה ההסבר שלי לשאלה למה אני רוצה להיות רופאה.