יום המעשים הטובים.

אז באמת שרציתי לעשות היום מלא מעשים טובים, ממש. אבל יצא שהיתה לנו שיחה לא קלה בפגיה עם דמעות של אמא, ומלא ענייני ניירת שדחיתי, ומטופל יקר בטיפול נמרץ שמצבו החמיר, אבל אז פתאום קיבלתי מסרון מפתיע, ״דר דרזניק, את זוכרת אותנו? עבר קצת זמן.. אבל באנו להביא לך משהו קטן.״

אני קופצת שניה מחדר ניתוח, עבר כבר זמן אבל קשה לשכוח את התינוקת המתוקה הזו עם החיוך והשיער הזהוב שניתחתי ביום שנולדה. ההורים הביאו לי מכתב מרגש, ותמונה ענקית של ארבל, ואני חשבתי לעצמי שאולי ביום המעשים הטובים זה מספיק פשוט ככה. ואני נזכרת ביום שהאמא אומרת לי שהיא החליטה לקרוא לה ארבל, וביום של הלידה.

זה היה יום שלישי ואני אחרי תורנות ואני יודעת שאני לא הולכת הביתה בקרוב, רק לא יודעת עד כמה. שלשום נולדה קטנטנה עם איטמות של הוושט, נסיכה ששוקלת שני קילו לזוג הורים צעירים. מעדכנים אותי שאני אכנס לניתוח אחרי תורנות, זה ה- ניתוח, הכי מורכב, הכי מיוחד, לטעמי לפחות, בכירורגית ילדים. כשאני מניחה את הראש לישון לפני הניתוח, ככה בשלוש בבוקר ומקווה שלא יציקו לי יותר מהמיון, טיפה דופק לי הראש עם בשורה של התחלה של מיגרנה, אני יודעת שהיא תתחזק לי ותהלום ברקות, רק שאני לא יודעת עד כמה.

ההורים של קטנטנה בפגיה מחייכים, הם צעירים, יש להם את המבט וההתנהגות של הורים בפעם הראשונה, ואני מעדכנת אותם על הניתוח ונכנסת עם התינוקת ושקט, מתחילים.

אני והרופאה השניה שאיתי עובדות בשקט, יסודי, אני שוכחת את העייפות ואת כאב הראש ופותחת בית חזה של שני קילו קטנטנים ומזיזה בעדינות את הריאה הפיצית שלה הצידה וקושרת את וריד האזיגוס שפועם מולי, ענק, ושכל קשירה לא נכונה שלו תביא לדימום משמעותי. אנחנו מזהות את הושט התחתון, את הושט העליון, את החיבור הלא תקין לקנה הנשימה, מנתקות את הפיסטולה ומתכוננות לביצוע ההשקה. מאחורינו שני שלבים גדולים, משמעותיים, אבל עכשיו מגיע השלב הקריטי. אנחנו מצליחות לחבר את שני חלקי הוושט, אחרי שאנחנו שמות כמה תפרי אחיזה ושני הצינורות מגיעים מול העיניים בלי מתח ובלי להיקרע. אנחנו נושמות קצת, זה רגע שיש לי רק אדרנלין בדם, מצופה בכמה כדוריות אדומות. אני רואה את המרדים הבכיר שלידי, פתאום קורא בקול, רגע, היא לא נושמת, היא לא נושמת, ומציצה על המוניטור ורואה סטורציה שהולכת ויורדת מול העיניים ולפתע, כאילו שזה איזה סרט בדיוני, אני רואה את צינור ההנשמה נודד מהמקום, ולרגע אנחנו לא בדיוק מבינות מה בדיוק קרה כאן. התינוקת מתדרדרת, נעשים נסיונות להחזיר את צינור ההנשמה לקנה, אבל זה לא מצליח, היא כחולה, ואז אפורה, ואנחנו סוגרים את בית החזה עם כל החוטים חצי קשורים והשקה שעדיין לא סיימנו ומתחילים החייאה. החדר מתמלא מרדימים בכירים ורופא ריאות וברונכוסקופיה ואחיות ומה לא, ואני מתחילה עיסויים בבית החזה על תינוקת אפורה, נו תנשמי כבר קטנטונת, תנשמי, המרדימים לא מצליחים להכניס לה את הטובוס למקום, ממשיכים הנשמה עם אמבו, ואני בלב שלי פתאום מדמיינת רגע מצמית, שהכל קורס ואני צריכה לצאת החוצה ולהגיד להורים המחויכים שפגשתי בבוקר שלא הצלחנו, שמתה לי התינוקת שלהם על השולחן. ואני ממשיכה עם העיסויים, לוחצת עם יד אחת על בית החזה שלה, מתפללת, ובסוף עובר נצח אבל הטובוס נכנס לקנה. ההמולה מתפזרת כמו עננים של עשן מעל הראש שלי, אני מרגישה את הדפיקות ברקות, את העייפות, אחרי שאנחנו שוב רוחצים הכל ומסדרים אותה וממשיכים בניתוח, ובשתיים בצהריים אני כבר קורסת מעייפות. אנחנו יוצאות החוצה, אני מתפללת שהניתוח יעבור בשלום, ששום דבר רע לא יקרה לה, וההורים בחוץ מחכים ועם החיוכים שלהם ואני חושבת לי בלב, מרבה תמימות, מרבה אושר. ומספרת להם על הדרמה שהיתה אבל בזעיר אנפין, רק דוגמית של דרמה ממה שמתחולל לי בלב. מאז עבר כבר שבוע מהניתוח, ועשינו שיקוף בליעה והושט נראית מצוין, והקטנה התחילה לאכול והיא מאוד מרוצה מעצמה, שם במיטת הפגיה שלה. ואני שואלת את האמא, תגידי, יש לה שם? והיא עונה לי, כן, קוראים לה ארבל, ואנחנו מחייכות ככה אחת לשניה, ואני מחזירה את הדרמה הזו בחזרה לקופסת הדרמות שאני נושאת איתי בחיים האלה, שתמיד איכשהוא מתמלאת מחדש.