יום האישה.

מותר לנו.

יום האישה 2022. בפראפרזה על הטור של ליהיא לפיד המעולה מ- 2016, מצרפת את המחשבות שלי, על נשים ועל רופאות.

מותר לנו לדאוג לעצמנו. התרוצצנו כל היום, עבדנו, הצגנו בישיבת בוקר, עמדנו שעות על הרגליים בניתוחים, ראינו מטופלים בלי הפסקה במרפאה, ואף אחד לא עצר לשאול אם לקחנו הפסקת צהריים או אם יצאנו לשירותים. מותר לנו לדרוש תנאים בסיסיים, להודיע לכולם שהגיע הזמן לנוח מדי פעם, לנשום.

מותר לנו להגיד ״אני לא יכולה״. לבקשות לקחת עוד תורנויות, ועוד משימות כשאנחנו כבר בלי אוויר. זה חשוב, כדי שלא נישחק.

מותר לנו להתעקש על כבוד. אנחנו מכבדות את האחרים, מן הראוי שיכבדו אותנו, בלי ״ממי״ ו״מותק״, ו״כפרה״. הרווחנו את זה ביושר.

מותר לנו להגיע הביתה ולא לעשות כלים או כביסה או לסדר את הבית. אף אחד לא יתן לנו ציונים, לאף אחד לא אכפת חוץ מאשר לעצמנו. הכי חשוב שהתמלאנו באנרגיות מעצם זה שאנחנו בבית שלנו אחרי יום עבודה מפרך.

מותר לנו לבקש יותר כסף על העבודה שלנו. אנחנו שוות את זה.

מותר לנו לסגור את הטלפון לפעמים ולא להיות זמינות. במקצוע הזמין ביותר ביקום, עם כוננויות ותורנויות, יש חשיבות עצומה לפעמים לקחת קצת רגע לעצמנו. לקרוא ספר, לעשות אמבטיה, סתם לא לחשוב על שום דבר. לנוח.

מותר לנו לפרוק את עצמנו. ולבכות. מול מוות של מטופל או בשורה קשה או ניתוח שהסתבך. או אלימות מילולית, כעס- מה לא. אבל גם מותר לנו גם לצחוק. ועדיף כמה שיותר. זה חשוב.

מותר לנו לא להקשיב לקולות של אנשים שמנסים להקטין אותנו, של בכירות ובכירים שחושבים שבמילים מקטינות הם יצליחו למוסס לנו את החלומות. אלו החיים שלנו, לא של אף אחד אחר.

מותר לנו לחשוב על האושר שלנו, ומותר לנו לא לוותר עליו. וצריך לזכור, הצלחה זה המון דברים. אבל שום הצלחה לא שווה אם לא טוב לנו. ומותר לנו שיהיה לנו טוב. בעצם, זו החובה שלנו. לעצמנו.