טעימה מהספר הבא.

לפני בערך שלוש שנים עשיתי את דרכי אל החוף. זה היה יום שישי בצהריים, וחברה שאלה אותי למה אני רוצה ללמוד סאפ, ואמרתי לה שאני גם אוהבת את הים וגם זה נראה כמו סוג של ספורט שיכול להתאים לי בחיים האלו- שאני שונאת ריצה, וחדר כושר מעולם לא היה בשבילי, ורק המרחבים של הים. ולא סיפרתי לה את הסיבה האמיתית.

בכניסה לחוף חיכה טנדר של סאפים ועליו מדריך, לא מבוגר אבל גם לא צעיר במיוחד. היה לו שיזוף צורב ועיניים בהירות והוא היה קצת לא מגולח והיה לו חיוך נעים. השמש עמדה מעלינו וחיכיתי לאדווה הזו של המים שתשטוף אותי, ותוריד את השכבה הזו של החום של יולי. למדנו כמה כללים בסיסיים- איך עומדים על הסאפ, איך משתמשים במשוט, איך עוברים מישיבה לעמידה, איך מסתובבים בים. ואז נכנסנו למים. למרות שהיינו ליד השובר גלים, והים היה שקט באופן יחסי, נפלתי כמה פעמים לתוך המים, בלעתי מי מלח קרירים, והעיניים שלי שרפו.

נפלתי פעם אחר פעם, המדריך- נראה לי שקראו לו יואב- החזיק את הקצה של הסאפ מאחורה, ונתן לי אשליה שעכשיו הכל יציב, וקצת שוחחנו. הוא שאל אותי למה החלטתי ככה באמצע החיים שאני רוצה ללמוד סאפ, אבל עדיין לא עניתי. שאלתי אותו- למה אתה מלמד סאפ? הוא סיפר לי על שנים שבהם עבד בחופים באוסטרליה ואז הקים בית ספר לגלישה, ועוד מעט הם- כלומר החבורה שלו- טסים שוב. חשבתי עליהם ועל המרחבים של הים, על היכולת שלהם לטבוע ולצוף רק בתוך מי ים כל הזמן, על אנשים שהאופק הוא עבורם לא קו רחוק אלא כתובת מגורים, ולהרגיש שאין אף אחד שסוגר עליהם, שגם שקיעת השמש היא זמנית.

לכמה רגעים הצלחתי לעמוד- חתרתי עם המשוט, אפילו הצלחתי להסתכל קדימה היכן שהים מתמזג עם הרקיע שנופל עליו. יואב חיכה שאענה על השאלה שלו, ואמרתי לו, תשמע, האמת היא- האמת היא שאני עובדת במקצוע קשה. והאמת היא, שהשבוע נפטר תינוק שניתחתי, אז.. אז הייתי צריכה להיות כאן.

אני לא זוכרת אם הוא מילמל משהו בהבנה, אם הוא אמר משהו כמו- וואו, איזה קשה זה. אני רק זוכרת שנתתי למילים שאמרתי לצאת החוצה ולהתיישב על עוד מקום חוץ מעל הלב שלי. השיעור אמור היה להסתיים, אז רק ישבתי קצת על הסאפ וספרתי כמה דקות והסדרתי נשימה מכל הנפילות שהיו למים, והעברתי ככה את קצות האצבעות שלי בתוך המים הנעימים, וחשבתי לעצמי, איפה אני עכשיו, ואיפה הייתי כל הימים האחרונים.

זה היה כמה ימים קודם לכן, ביום שבת בבוקר. הייתי תורנית- יחד איתי היו עוד שתי סטאז׳ריות, חמודות מאוד. הן ניסו לעזור ככל יכולתן, אבל זה לא היה פשוט לעשות את זה, לא במקצוע הזה שלי, בכל אופן. היתה ילדה עם אפנדיציטיס ועוד ילד עם אפנדיציטיס ועוד ילדה אחת- הם הצטברו עם תוספתן מודלק מהרגע שבו התחלתי את התורנות וניסיתי לנהל אותה באופן מושכל- מי צריך להיות מנותח ראשון, איך מבצעים את הכל יחד עם הביקור ויחד עם ההליכה לפגיה, ולאחר שסיימתי לנתח את הראשונה והכל היה מונח לכאורה בקוביות מסודרות- כאילו שמישהו בכלל יכול לומר דבר כזה על תורנות- צלצל הטלפון של התורן.

על הקו היתה לי, חברה טובה של ממחלקת ילדים. אז היא עוד היתה מתמחה צעירה, שהיתה אחראית על כל המאושפזים במחלקת ילדים, והיא היתה מוטרדת מתינוק קטן שאושפז אצלה במחלקה. היא סיפרה לי שהוא נולד פג, ושוחרר מבית חולים אחר לפני כמה זמן, ועכשיו הוא מקיא בלי סוף. מסתבר שאותו תינוק היה מאושפז במחלקת הילדים הזו כבר כמה ימים, והיה רושם שקשה לו לעלות במשקל, שהוא מדי פעם מקיא, אז התקדמו איתו לאט לאט. לא היה משהו מיוחד בבדיקות או בצילומים, ולכן לא נדרשה הערכה כירורגית עד עכשיו.

לי שלחה לי צילום רנטגן שעשתה לאותו תינוק, שהיה מעט מטריד- לא מטריד ברמה כזו של לעזוב את הכל וללכת מיד למחלקת ילדים, אבל מטריד ברמה שזה תפס פינה בתורנות שלי. סיכמנו על כמה דברים- כמו להכניס זונדה, להעריך מתן שתן, לקחת בדיקות מעבדה, להריץ נוזלים, אמרתי שאני אגיע. בדיוק הגיע לחדר ניתוח המטופל השני עם האפנדיציטיס- ואני ניתחתי אותו כמו סרט נע של אפנדיציטים שבאו לכיווני. בהמשך הלכתי לאותה מחלקת ילדים ובדקתי יחד איתה את התינוק הקטן. בשלב הזה הוא כבר הקיא תוכן מאוד סמיך, הבטן שלו היתה תפוחה- אבל רכה, והתלבטנו מה לעשות. נכנסתי למחשב וקראתי עליו עוד קצת- היה לי מעט זמן עד המטופלת הבאה שחיכתה לתורה לניתוח, הערב נתן את אותותיו והאורות של השמיים נסגרו עלינו, והעלינו את החשד שלאותו התינוק יש חסימה של המעי הגס התחתון.

הצילום הבא אושש את המחשבות שלנו- הלולאות היו מורחבות יותר, ואני התקשרתי לכונן שלי מהבית והתייעצתי איתו לעניין ניתוח. סיכמנו שהוא יגיע מהבית, ועד הגעתו ניצלתי את הזמן ואת הערב השוקע- וניתחתי את המטופלת השלישית עם דלקת התוספתן. בזמן הזה התינוק עצמו הועבר לטיפול נמרץ ומצבו החמיר. לקח זמן לייצב אותו- גם כשכבר התקדמנו איתו לחדר ניתוח לאחר שהכונן שלי הגיע מהבית- המרדימה התקשתה לאושש אותו, אבל בחצות בערך התחלנו את הניתוח. סקרנו את המעי- הוא היה בצבע תקין, בריא, אבל זיהינו ללא כל ספק חסימה במעי הגס. כזו שהביאה להקאות, התייבשות, ומשם- התדרדרות במצב הכללי. הוצאנו סטומה דחופה- עקפנו למעשה את החסימה- והחזרנו את התינוק כשהוא מורדם ומונשם בחזרה לטיפול נמרץ.

השעה היתה שלוש בלילה כשנפלתי על מיטת התורן, עייפות דואבת בשריריי ומחשבות שרצות בכל נוירון שעדיין הסכים להישאר ער. אחזה בי תחושת תקווה עמומה- כזו שאופפת אותנו אחרי ניתוח למטופל שמתדרדר- שאוחזת בכל רופא שמנסה בכל כוחו למנוע ניתוק של חוט חיים. האמנתי שנצליח- פרמטרים רבים עמדו לזכותנו- העובדה שהמעיים היו במצב תקין, שהמטופל התייצב בחדר הניתוח, שהצלחנו לסגור את הבטן. האמנתי שאצליח לעמוד בלי ליפול.

היממה שאחרי עברה בתוך ענן של עייפות שלא השלימה עם שעות השינה הנוספות. בביקור הבוקר שלמחרת שמעתי על כך שמצבו של התינוק החמיר, שהוא נכנס לסחרור קשה של התייבשות, ספסיס, אי ספיקת מערכות. הכליות הזעירות ניסו להתמודד עם המצב הכללי אבל לא הצליחו לייצר שתן. הבטן הפכה להיות מתוחה ותפוחה, כמויות של נוזלים ואנטיביוטיקה הוערו לתוך גוף קטן, שני קילו בלבד, ועדיין, עדיין נותרה בי תקווה- ביכולות המופלאות של הטיפול הנמרץ, של האנטיביוטיקה הקוסמית, של יכולת הריפוי של ילדים ותינוקות.

ביממה שלאחר מכן קראו לנו מטיפול נמרץ בדחיפות, לי ולמנהל המחלקה. הבטן תפחה עוד, והועלה חשד לתסמונת מדור- מצב מסכן חיים שבו נוצר לחץ בתוך חלל הבטן, אשר בתורו מביא לקריסת מערכות שונות- כליות, החזר וורידי, ועוד. מדובר בחירום אמיתי, המחייב פתיחת בטן דחופה- קצת כמו לפתוח כפתור בחגורה, אבל חגורה כזו שאם תישאר לוחצת- עלולה לסגור בכל רגע את הסיכוי שלנו לחיות. הבאנו ציוד סטרילי וצוות של חדר ניתוח לטיפול נמרץ במהירות, ופתחנו את הבטן- השארנו אותה פתוחה עם שקית סטרילית מיוחדת מעליה שנחה על המעיים, רק כדי לאפשר למערכות הגוף השונות לנוח קצת. היה רושם שיש קצת שיפור במדדי ההנשמה ובמדדים הכלליים, אבל המעי היה כהה וסובל, וחרדה הזדחלה ללב שלי- קרה ומצמיתה. ועדיין, האמנתי שנצליח. אם כי פחות.

ההורים חיכו לי במבואה שמחוץ לטיפול נמרץ. הכרתי אותם בחטף באותו יום שבת שבו הכרתי את בנם לראשונה, ומאז במספר פגישות דרמטיות- רגע ההחלטה על הניתוח והחתימה על ההסכמה, רגע ההחלטה על פתיחת בטן דחופה בטיפול נמרץ, הרגע הזה שבו אני יוצאת החוצה ומציעה להם שברי תקווה. הם נאחזו בשברים של התקווה למרות שהבהרתי את מצבו הקשה, וסיכמנו שמחר נבדוק שוב מה מצבו, ואולי- אולי יפתיענו לטובה.

ביום רביעי חזרנו לטיפול נמרץ. המעי כולו היה כהה, חסר חיות. תפקודי הכליות כשלו, לחצי הדם ירדו עוד ועוד למרות תמיכת תרופות מסיבית. בתום מספר שעות הוא נפטר.

וביום שישי הייתי בים. את הדרך מהים ועד לאוטו עשיתי כשאני סוחבת את הסאפ עליי, מחזירה אותו למדריך. העמסנו את הסאפ על הטנדר שלו, נתתי לו את המשוט, אמרתי לו תודה רבה, הוא שאל אם אני אמשיך לקחת כמה שיעורים- שזה יחסית פשוט העניין הזה עם הסאפ. צריך קצת להתמיד, להקפיד להיות קרוב לשובר גלים בהתחלה, לדעת להתרומם נכון, אבל שזה משהו שאני אתפוס מהר. בדרך לאוטו העיניים שלי שרפו מהים, ומהדמעות שלי על התינוק הקטן. ומאז, בכל פעם שאני על הסאפ, אני נפרדת ממנו שוב.