חולצת מחאה

״אמא יש מצב שנצטרך לתגבר בשטחים, אני עדיין לא יודעת״, אומרת הבת שלי באמצע קורס מכ״ים, ככה בחטף.

מכירים את הרגע הזה של נפילה חופשית? שאין אוויר בריאות כדי לנשום? 

בסוף השבוע הזה היינו שוב בהפגנה. יש לי ולגדי שלל חולצות שכל אחת מהן מספקת מידע על ההוייה שלנו בתוך כל הדבר הזה. 

אני תמיד בוחרת ללכת עם החולצה של החלוקים הלבנים, וגדי עם החולצה של הדמוקרטיה. 

אבל באותה מידה אני יכולה למחות כאישה, ואני יכולה למחות כמילואימניקית שמתנדבת באופן פעיל למילואים כבר כמעט עשור. 

ואני יכולה למחות כאזרחית. 

בהפגנה ראיתי לידי אישה שהלכה עם חולצה של ״אימהות לחיילים״ או משהו כזה, 

ואז האסימון נפל, באותה מהירות שהלב שלי נפל יום קודם לכן כששמעתי שאולי הולכים לשלוח את הבת שלי למקום הכי רותח במזרח התיכון. 

הבנתי שעם כל הכבוד לשאר התפקידים שלי, יש לי תפקיד אחד יותר חשוב מהכל. להיות אמא.

בסרט ״הילדים של מחר״ יש תרחיש אפוקליפטי. זה סרט מלפני כמה שנים, שמספר על כך שבשנת 2027 כתוצאה מבעיית עקרות קשה בקרב כל הגברים בעולם- לא נולדים יותר ילדים. למעשה האנושות עומדת בפני הכחדה, ואין בשביל מה יותר להשקיע- למה להקים סופרמרקט חדש אם עוד כמה שנים אף אחד לא יקנה בו? למה לתכנן צעצועים חדשים? 

באחת מההפגנות, אמרה אחת מהנואמות משפט מאוד חשוב שנחרת לי בזיכרון- היא אמרה שהיא מפגינה לא בשביל עצמה. היא אמרה שהיא מפגינה בשביל שלילדים שלה יהיה פה טוב, שזו השליחות שלה כאמא. וקישרתי את זה עם הסרט ועם ההודעה של הבת שלי ועם החולצה הזו של האמא שהבן שלה חייל ומסכן את עצמו איפשהו במדינה הבלתי אפשרית הזו, והיה לי ברור פתאום שאין מצב. 

אין מצב שאנחנו נסכן את החיים של האהובים שלנו, בשר מבשרנו- כשמנהיגים שם למעלה שמעולם לא היו בצבא, שהשתמטו או עשו שירות מקוצר ומעולם לא סיכנו את חייהם- חושבים שזה לגיטימי לסכן את החיים של אוכלוסיה תורמת ומתנדבת ומשרתת.

ואין מצב, שהבת שלי תסכן את חייה במקומות בהם החוק כבר ממזמן לא קובע, רק נערי גבעות שמשליטים טרור שהולך וגובר. ואין מצב שנאפשר שחוק גיוס, שמכשיר שרץ שמבדיל בין דם לדם- אי פעם- יעבור.

זו המלחמה על הילדים שלנו ועל הילדים של מחר, ועל החיים שלהם בארץ הזו. והיא המלחמה הכי חשובה שאי פעם תשתתפו בה.