זה היה שבוע מתיש. מלא דברים לא צפויים והשעות לא צפויות, אבל זה היה שבוע טוב, ממש. כזה שמלא בהחלטות טובות ובהצלת חיים, כזה שמזכיר לי אותי ואת גל רק לפני כמה חודשים.
הייתי שוב תורנית והתפללתי לאלוהי התורנות שיהיה שקט וטוב. ואם לא שקט, אז שלפחות יהיה טוב. הכללים של המקצוע האלו לא שווים את הנייר של המחשבות שלי. אני וגל ניתחנו שני אפנדיציטים, אני עכשיו הרופאה הבכירה שמלמדת אותו ונותנת לו לעשות את כל הניתוח, אנחנו מסיימים בתשע בלילה את הניתוח השני, וביפר הטראומה מזמזם, נער בן שבע עשרה תאונת דרכים במצב יציב, מגיע לחדר הלם. אני אומרת לגל שאני אסגור את העור של המטופל עם האפנדציט ושהוא ירוץ לחדר הלם וכמו הרבה פעמים במקרים כאלו אני מנחשת שזו פגיעה קלה ושום דבר ושאנחנו הכירורגים כנראה לא נעשה שום וכלום חוץ מהשגחה בלבד. אני מסיימת להוריד את הפציינט ממיטת הניתוח, הולכת לי במסדרון של קומה ארבע, חושבת לקפוץ לבקר בפגיה, ואז טלפון מגל. דרזניק, הוא אומר, יש לו בקול דריכות כזו, לפצוע פה יש דימום לתוך הבטן, איזה כלי דם נקרע וראו בסיטי מלא דם. אני נותן לו שתי מנות דם ואנחנו רצים איתו עכשיו לחדר ניתוח, תחכי לי שם. אני לא מספיקה לבלוע את הרוק ולתכנן איזושהיא תוכנית פעולה למה אני הולכת לעשות. עברו כמה שנים טובות מאז שניתחתי טראומה בטנית משמעותית, בילדים זה עוד פחות נפוץ לעומת מבוגרים, אבל את העקרונות בגדול אני זוכרת. גל מעדכן את הכונן שלנו שאמור להגיע מהבית, אבל לשנינו ברור שעד שהוא יגיע אנחנו חייבים להתקדם ולהתחיל בניתוח בלי לחכות לו. בשפה שלנו זה נקרא קראש לפרוטומי, פותחים את הבטן בקראש, בבום. בלי לחכות לאף אחד. אני עומדת מחוץ לחדר ניתוח, תוך שתי דקות רואה את גל עם אלונקה ועם מלא אנשי צוות סביב בחור ששוכב חיוור ומזיע, ואחריו כל המשפחה רצה ללא נשימה לכיוון חדר ניתוח. אני מתוודעת שוב בשניה למשפחה שלא הכרתי קודם לכן ומסבירה להם שאנחנו חייבים לפתוח את הבטן ולעצור את הדימום, הבן שלהם בסכנת חיים עכשיו. אנחנו נכנסים תוך שתי דקות לחדר ניתוח, אני וגל לבד עכשיו, יש עוד זמן עד שהכונן שלנו יגיע, ואני אומרת לגל לפתוח את הבטן. באבחה מהירה של סכין ודיאתרמיה אנחנו עושים חתך אורכי וליטר של דם נשפך על שדה הניתוח, וכל הבטן מלאה בדם. המרדים מתרוצץ מאחורינו, נותן מוצרי דם, האחיות מביאות לנו מכשירים וסקשיין ומרפדים לבטן, ואנחנו מנסים לזהות את הדימום אבל הדם כל הזמן עולה על גדותיו, כמו אמבטיה שכל הזמן מתמלאת ולא מפסיקה. אנחנו מכניסים מפיות בטן שנספגות בדם ועוצרים דימום שאנחנו רואים ועדיין, הכונן שלנו לא מגיע, אבל אז אנחנו מרגישים שהפצוע שלנו מתייצב. המדדים נרגעים, הוא מדמם פחות. כשהכונן מגיע, חוזר לכולנו הדופק, ואנחנו עוברים על כל המעי, ועל כל איברי הבטן, מוודאים שהדימום נעצר, נרגעים. אנחנו סוגרים את הבטן ומעבירים את המטופל שלנו לטיפול נמרץ, והאמא מחכה לנו במסדרון, הצלתם לנו את החיים של הילד, היא אומרת לי, ואני מחייכת אליה ומחבקת אותה חזק, ומרגישה סוף סוף איך הנפש שלי חזרה לעצמה שוב.
Opmerkingen