זה יום נוסף של שמש

זה יום נוסף של שמש. מה שקורה בחוץ זה ההיפך המוחלט, יש ענן שחור ענק וגשם זלעפות שאפילו המגבים בשמשה לא מספיקים לנגב, אני על האוטו בדרך חזרה מכוננות, יום שישי בערב, מנווטת בחושך הקר והרטוב הזה את הדרך הביתה.

כל כך רציתי להישאר בבית, זו האמת. יום שישי חורפי כזה, בחוץ קר, בבית חם, הכנתי אוכל לכולם ועכשיו גם עוגת שוקולד כמו של פעם. אני מעיפה מדי פעם מבט בנייד, בכל זאת, כוננות, אבל אפילו אמא שלי אומרת לי- מי יצא מהבית במזג אוויר כזה? אל תדאגי.

ושעתיים אחר כך, דיווח בטלפון על ילד עם כאב בטן וחשד לאפנדיציטיס ואני נוסעת בקור, קצת מקללת טיפה בלב את הכוננות הזו, אבל מנסה לנשום עמוק. יותר נכון, מנסה להזכיר לעצמי את הבחירות שלי כל פעם מחדש.

מגיעה לבית חולים, אפילו פה נראה נטוש וקר, העצים כמעט מתעופפים ליד ברוח, יש תחושה של סוף העולם. ואני ממהרת למיון, רק בשביל להיווכח שהכל בסדר, סוג של אזעקת שווא, הילד בשיפור ואין לו ממש דלקת, ואפשר לחזור הביתה. אני מציצה על הנעליים שלי, שדרכו בכמה שלוליות בדרך, והן רטובות כמו התיק והמשקפיים והמדים, ואפילו רופאות הילדים במיון, למרות העומס, מציעות לעזור לי להחליף בגדים, אבל זה לא כזה משנה לי.

אני מחליטה לקפוץ לפגיה, לבדוק באותה הזדמנות שכבר הגעתי את התינוק שניתחתי שכמעט מת בגלל חור במעי לפני שבוע, והנה הוא פה לידי, מוצץ בשלווה מוצץ כחול, העיניים הקטנות והיפות שלו עצומות, הוא רק בן שבוע אבל הספיק להילחם על החיים שלו יותר ממה שרוב בני האדם מספיקים בחיים שלמים. אני מלטפת את פלומת השיער הרכה שלו בעדינות, העיניים מתכסות בדוק של דמעות, ואני חוזרת לאוטו, מפעילה את המזגן ואת הווישרים על המקסימום, וחוזרת הביתה.

בדרך, כשאני מדליקה את הרדיו, שומעת את השיר מהסרט לה לה לנד, עוד יום של שמש,

ושרה לעצמי את הפזמון-

מטפסת על הגבעות,

אני מגיעה לגבהים חדשים.

ורודפת אחרי האורות שמנצנצים לי, שמנצנצים.

זה יום נוסף של שמש.