התורנות הראשונה.

בבוקר שלאחר היום הראשון שלי בהתמחות בכירורגיה כללית אני מתייצבת בארבע וחצי במחלקה. בבוקר. זה יום שבת, ואני תורנית בפעם הראשונה, וזה היום השני שלי בהתמחות.

לפני יש עוד יותר מעשרים וארבע שעות על הרגליים והמון הפתעות כירורגיות. בחוץ חשוך ולח וחם, חודש אוגוסט התחיל ואני צועדת לי עם המדים שלי לבית החולים ומתיישבת לי בפינה שקטה כדי שהאחיות לא ישימו לב שהגעתי ויתחילו עם שאלות, והנה אני לומדת לאט את החולים. יש סדר מסוים לאיך עוברים על חולה כירורגי. אם בפנימית עושים אינדוקציה, דהיינו לוקחים פרט מסוים ומתחילים לפרוט אותו ליריעה רחבה של רעיונות, בכירורגיה חותרים למטרה.

שעתיים לאחר מכן אני חותרת למטרה עם דושי המתמחה הבכיר שאוטוטו מסיים את ההתמחות והוא כבר באווירת סוף קורס ושבע מהריטואל הזה של ללכת חדר חדר בסיבוב בוקר. הוא לא משקיע זמן בללמד אותי את המקצוע. אני על תקן סוגרת הדלת כשהוא בודק את החולה ואני מביאה את הווזלין לבדיקות תחת שאנחנו קוראים לו גם שמן ארומטי. אני שואלת אותו אם אפשר לבדוק את החולים והוא מהמהם בקצרות "לא" ונראה חסר סבלנות. אני שותקת ולומדת את מעמדי כחיילת טובה וממושמעת. הוא אחרי תורנות קשה ובטח הדבר האחרון שמתאים לו עכשיו זו מתמחה חדשה וצעירה שתחפור לו בראש. זה לא אומר שאני אי פעם אחשוב שככה צריך להעביר את השרביט, אבל דושי זה דושי. דוש באג.

רצון קל לקפה מתגמד מול הר המשימות שניצב בפניי באותו בוקר. מסתבר שהסטאזר נכנס להלם קרב בתורנות הראשונה ובקושי הצליח לקחת בדיקות דם ונשאר לי לדקור חצי מהמחלקה ועד הצהריים המאוחרים אני מכתתת את רגלי בין הוורידים והר המבחנות. אבל עכשיו יש לי כבר אחריות חדשה ואני לא רק סטאזרית, אלא אני מתמחה שאחראית על המשברים שיש בצד, ומשבר כזה מתגלגל לכיוון שלנו עכשיו, קוראים לו יוסף והוא בן 81 ויש לו בקע כלוא בבטן, הוא כאוב בצורה קיצונית והכונן שלי כבר יודע שהוא יצטרך להגיע ולנתח אותו אחר הצהריים. יוסף שוכב במיטה והבטן שלו מתחילה להיות נפוחה ולא טובה. הבן והבת שלו מגיעים והם מאוד מודאגים ואשתו מדברת איתם מהטלפון בבית וכולם בסטרס וזה הרגע שאני צריכה להגיע אליהם ולהחתים אותם על הסכמה לניתוח.

זו ההסכמה לניתוח הראשונה שאני מחתימה והחשש גדול. העיניים שלהם תלויות בי והמון שאלות מרחפות באוויר כשהשאלות הכי קשות לא נשאלות. כמו למשל אם הוא יצא חי מהניתוח. הם שואלים את זה בעקיפין ואני עונה בעקיפין והלב שלי יוצא אליהם, ואני מסבירה שיהיה יותר מסוכן לא לנתח מאשר ללכת לניתוח ומבחינתנו חייבים לנתח כי אחרת יש סיכון שהלולאות מעיים הכלואות יהפכו להיות נמקיות. אני צריכה להסביר על כל הסיכונים שכרוכים בניתוח ולפתע קשה לי להתחיל לשווק את הניתוח אפילו לעצמי. כמה שעות לאחר מכן, אני והכונן פותחים את הבטן ורואים מולנו הר של לולאות מעיים מורחבות, גדולות וסובלות. מעיים שהיו הופכים לנמק אם לא היינו מחליטים לנתח באותו הרגע. אני לא עושה הרבה בניתוח, רק עוזרת לכונן, אבל התחושה הזו של לצאת החוצה למשפחה ולבשר להם שהכל עבר בסדר ולראות את קשת ההבעות הזו ברגעים הכי הכי הכי אישיים וכבדים בחיים שלהם, החל מהבהלה העצומה שבה הבת של המטופל רצה אלינו, העיניים שתלויות בנו בנסיון להבין מה היה והכרת התודה על כך שהכל עבר בשלום- זו תחושה שקשה לאמוד אותה במלים.

אני מציצה בשעון והשעה כבר 11 בלילה, עבר יום שלם והספקתי לאכול במהלכו חתיכת עוגה ולשתות שתי כוסות קפה, אחת מהן קרה ובלי סוכר. אני מזמינה פיצה וטורפת שני משולשים בלי נשימה ומתפנה לקרייסס הבא, נסיון למצוא ורידים אצל חולה מדממת וחפירה עקשנית בזרועות שלה, חולה שמדווחת על קוצר נשימה, חולה שלא נותן שתן. בינתיים בסביבות שלוש בלילה, כשאני כבר ככה עוצמת עיניים מול המחשב והראש שלי דופק מכל המשימות, מר אביטבול מהמחלקה מחליט לעשות טיול למחלקה אחרת ולנסות לקפוץ מהחלון. מר אביטבול הוא זקן מאוד חביב שהגיע עם דלקת בלבלב, נראה סך הכל במצב כללי סביר במהלך כל יום שבת, אבל פתאום משהו קרה. מסתבר שהוא הגיע בדרך לא דרך למחלקת פלסטיקה שנמצאת קומה מתחתינו בלי שאף אחד שם לב, ומשם הוא זורק את הפלאפון שלו דרך החלון ואז את הנעליים שלו ואז את המזרון שהיה בחדר רופאים ואז כמעט את עצמו מהחלון. הוא מגיע חזרה מבולבל כמו ביצה מקושקשת ומתחיל לצעוק על האחיות שהוא במסיבה ורואה הצגה וחושב שאני עובדת איתו במכבי.

אני קוראת לפסיכיאטר ואומרת לאחות לקחת לו מדדים והלחץ דם שלו נמוך מאוד, סביב ה- 85 סיסטולי, שזה במילים אחרות אומר שיכול להיות שהוא מבשל עכשיו איזה זיהום או שהוא דפק את הראש בבריחה הנועזת מהמחלקה או שהוא סתם מיובש ונתנו לו בנוסף את התרופות ללחץ דם שלו. יש הרבה אבחנה מבדלת כאן והיא הורסת לי את מה שנשאר לי מהלילה, ואני רצה לי לטיפול נמרץ לקבל עליו יעוץ ומריצה לו נוזלים ושולחת לו סיטי ראש שיהיה ואני כבר נהיית בעצמי עייפה ומיובשת. זו עייפות נפשית מעבר לעייפות פיזית. עייפות שנובעת מהמון דברים חדשים שאני עושה בפעם הראשונה, כמו להחתים חולה לניתוח, כמו לכתוב דוח ניתוח, כמו להרגיש אחריות לחיים של החולים שלי. אני מנמנמת עשרים דקות וברגע שאני מתעוררת אני לא זוכרת כל כך איפה אני, ויש עוד כמה משימות עד שהבוקר יאיר אז אני מחליטה בין לבין ללכת לבקר את יוסף שניתחנו קודם לכן והוא נראה טוב. עוד כמה שעות הוא יתעורר מההרדמה והבת שלו תחבק אותי ויהיו לה דמעות בעיניים וזה יקח בסיבוב את כל העייפות ואת השמנים הארומטיים.

וזה יזכיר לי שוב למה בחרתי במקצוע הזה.