הקדמה

כשהמילים הראשונות של הסיפור הזה נכתבו, עדיין ספרנו את מתינו. מתקפת הטרור הרצחנית ביותר על אדמת מדינת ישראל החלה בבוקר ה- 7 לאוקטובר, 2023, כשבחוץ עלתה השמש על החג השני של הסוכות, חג שמחת תורה. אלפי מחבלים פרצו לדרום מדינת ישראל בחסות מתקפת טילים מתוזמנת, וטבחו במעל 1,100 בני אדם- תושבי הדרום, חיילים, אזרחים. הם ערפו ראשים, אנסו, כרתו גפיים, התעללו ושרפו למוות, ולקחו מעל 240 אנשים- כולל תינוקות וזקנים, נשים וילדים- בשבי החמאס.

עוצמת ההפתעה והמחדל הותירו את מדינת ישראל בהלם נורא. העובדה שבדיוק חמישים שנה קודם לכן הופתעה מדינת ישראל במלחמת יום כיפור רק הוסיפה למימד הבלתי נתפס של המחדל, של קונספציות שקרסו לתוך עצמן כמו שקרסה גדר ההפרדה עצמה בין עזה לישראל.

לפני כמעט 70 שנה, בשנת 1956, נרצח בנחל עוז, קיבוץ הסמוך לעזה, רועי רוטברג ז״ל. בן 21 היה במותו, והותיר אחריו את אשתו ואת בנו התינוק. מסתננים מעזה חדרו לקיבוץ, רצחו אותו והתעללו בגופתו. על קברו, נשא הרמטכ״ל דאז, משה דיין, את אחד ההספדים המפורסמים ביותר בהסטוריה של מדינת ישראל. קריאת המילים עם הקונוטציה להיום מהדהדת ומצמררת.

״ − אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

− − דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא – ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

− − רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו.״ (מתוך ההספד).

בשביעי לאוקטובר 2023, עם בוקר, לא ראינו את האורבים לנפשנו על קו התלם. במהלך שטני ומתוכנן עד לפרטי פרטים נרצחו תינוקות, ילדים, נערים ונערות, נשים, גברים, סבים וסבתות. אזרחים וחיילים אשר הלכו לבנות את ביתם ואת מוצבם בשערי עזה, להיות חומה לנו. האור שבליבנו עיוור את עינינו, ולא ראינו את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזנינו, ולא שמענו את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפינו ויוכלו לנו.

זהו סיפורם של אנשי הרפואה, הסיעוד וההצלה, ביום הנורא מכל אשר התרחש עלינו, על מדינת ישראל. זהו סיפור הירואי, המשלב בתוכו מסירות ללא קץ, הקרבה תחת אש, הכלה ללא גבול וכל זאת באחד מהאירועים הקשים ביותר שידעה ההסטוריה האנושית- וההסטוריה הרפואית כולה.

ספר זה מוקדש להם.

מתוך, ההקדמה, ״כָּבְדוּ שַׁעֲרֵי עַזָּה״- סיפורם של צוותי הרפואה, הסיעוד וההצלה במתקפת הטרור 7.10.2023

 הוצאת ידיעות ספרים. בקרוב.