פברואר- אמביציה מידתית
סוף סוף הגיע העשירי לפברואר. אני אומרת סוף סוף, כי שבוע לפני כן לקחנו את אורי הקטן לחדר ניתוח, להוציא את הגידול באדרנל- נוירובלסטומה, הגידול הסולידי הממאיר הכי שכיח בילדים קטנים.
אורי היה בן חצי שנה כשגילו לו גוש באדרנל. הסיפור של גילוי הגוש היה מקרי בהחלט- הוא לא היה חולה, או שכאבה לו הבטן במיוחד. במקרה הוא נולד עם איזושהיא בעיה קטנה בכליות- אז המליצו לעשות אולטראסאונד תקופתי כל כמה חודשים, ובגיל חצי שנה עשו את האולטרסאונד הרגיל, רק שבמקום לראות אדרנל תקין פתאום ראו גוש מכוער, עם מראה ממאיר, כזה שמחייב כריתה.
***
יש מחלות שהאבחנה שלהן היא די ברורה מההתחלה. נניח, כאבי בטן שהולכים וגוברים בבטן התחתונה מימין אצל נער בן חמש עשרה מחשידים לאפנדיציטיס. שיעול עם ליחה וחום מחשיד לדלקת ריאות, כאבים עזים במותן מחשידים לאבנים בדרכי השתן. היה לי חבר שעבד במיון פעם, שנהג לומר לי שהוא היה מצליח לאבחן מטופלים שנכנסו למיון רק מאיך שהם נראו בכניסה לחדר מיון- יש דברים שקשה לפספס, ושלא תמיד כתובים בספר הלימוד. חיוורון של אפנדיציטיס למשל, המראה של מטופל עם התקף לב, המצוקה של מטופלת עם בצקת ריאות. אבל יש מחלות שהן עלומות יותר, ויש כאלו שאפילו זוכות לתואר ״המחלות בעלות אלף הפנים״- כי הן יכולות להתבטא בכל כך הרבה צורות שמקשות על האבחנה. לופוס, למשל, זו מחלה שזכתה לתואר המפוקפק הזה.
נוירובלסטומה היא מחלה כזו שיכולה לבוא באלף דרכים שונות. מדובר בגידול ממאיר, שלרוב מקורו מבלוטת האדרנל, שמתרחש לרוב אצל ילדים קטנים מאוד, אפילו תינוקות שרק נולדו. והם יכולים לבוא חולים מאוד למיון- עם בטן תפוחה כתוצאה מגידול ענק שמילא את כל חלל הבטן, או עם פריחה מוזרה על הגוף שמגיעה לפעמים כחלק לא ברור מההסתמנות הגידולית עצמה. פעם אחת הגיע למיון ילד בן ארבע עם מה שהיה נראה כמו פנס כחול בעין, והרופאים במיון חשדו שמדובר בהתעללות בבית, אבל הסתבר שזו בעצם נוירובלסטומה שהתקדמה לארובת העין- תאי גידול שלמעשה תפסו את כלי הדם העדינים סביב גלגל העין. ולפעמים, הילד או הילדה בכלל לא חולים. הם גדלים יפה, כמו אורי הקטן, ועושים מעקב שגרתי על משהו אחר בכלל, ואז מתגלה הנוירובלסטומה, באופן אקראי לחלוטין.
***
לפני שבועיים ראיתי את ההורים של אורי לראשונה במרפאת טרום ניתוח- הורים צעירים ונחמדים, עטופים בחששות מהפצצה הזו שנפלה עליהם באמצע החיים. אז ישבתי והסברתי הכי טוב שאני יכולה- על מה אנחנו עושים בניתוח, איזה חתך, מה הסיבוכים שיכולים להיות, מה קורה אחרי הניתוח. ישבתי איתם וראינו כולנו ביחד את ההדמיה במחשב- תמיד אני חוששת להראות להורים את התמונות של הגידול בסיטי, זה תמיד מלווה בחרדה ובבהייה במסך- כזה דבר ענק גדל באין מפריע אצל הילד הקטן שלי? אבל יש לכך חשיבות, במיוחד כשאני מנסה להסביר להורים כמה הגידול קרוב למשל לאיברים חשובים אחרים כמו הכליה, כלי הדם, והטחול.
וכשלקחנו אותו לפני שבוע לניתוח המתוכנן, כמו שקורה הרבה אצל תינוקות קטנים בחורף, היה לו חום. משהו ויראלי. אני זוכרת איך בבוקר של הניתוח, אחרי כל ההתרגשות וההכנות וההורים שהזילו דמעה מרוב חשש, השכבתי אותו על מיטת הניתוחים והמרדים ואני הרגשנו שהוא קצת חם לנו, ומדדנו חום ופתאום- משום מקום- היה לו 38.3. חום שמחייב את ביטול הניתוח. זה היה כמה שניות לפני ההרדמה, וזה מאוד הפתיע אותנו כי בבוקר הוא הרגיש מצוין ונראה נהדר, אבל כנראה שהיו לו תוכניות משלו. היה נדמה לי שראיתי איזו עווית של הקלה בפנים של ההורים, למרות כל הבלגן שהניתוח נדחה- כאילו שסכין המאכלת עדיין לא צריכה לחתוך כעת, אפשר לנשום לרווחה למשך עוד כמה ימים.
ואז, אחרי שהות של שבוע- שבמהלכה אורי הרגיש מצוין והחום לא חזר על עצמו- לקחתי אותו שוב לניתוח. בדקנו חום כל כמה פעמים בלילה שלפני, הכל היה מאורגן ומסודר, והניתוח הלך לפי הספר. הפרדנו את הגידול מאספקת הדם שלו, בלי שהיה דימום מיותר. זיהינו את הקוטב העליון של הכליה, לא התקרבנו לכלי הדם של הטחול, המעיים אפילו לא הפריעו לנו יותר מדי. אחרי בערך שעתיים הגידול היה בחוץ ואני נשמתי לרווחה וגם ההורים, ורשמתי לעצמי וי קטן של ניצחון על גידול ממאיר נוסף.
בישיבת הבוקר ביום שלמחרת, דיווח התורן שאורי קצת מיעט במתן שתן, והיה לו לחץ דם מעט מוגבר. לקחנו לו בדיקות דם ותפקודי הכליה החמירו. השלמנו כמה יעוצים, אורי נראה סך הכל חיוני ועירני, הוא חזר לתת שתן כמו שצריך וההורים נרגעו, וגם אני קצת נרגעתי, כי זכרתי כל צעד שהיה בניתוח ולא חשבתי שיכולה להיות בעיה כלשהיא.
ביומיים שלמחרת אורי נראה עוד יותר טוב. חזרנו ליתר ביטחון שוב על בדיקות הדם, שקצת השתפרו בינתיים, אבל תפקודי הכליות לא השתפרו כמו שרציתי וכמו שחשבתי שהם ישתפרו. באותו יום הזמנתי לו אולטראסאונד דחוף לבדיקת אספקת הדם לכליות, לראות אולי משהו קרה. הרופאה היתה פנויה רק אחר הצהריים ואני הלכתי עם אורי ועם אמא שלו בעגלה לפינת הקבלה במכון הדימות, אפילו הצטלמנו שם ביחד למזכרת- אורי עם פיג׳מה סגולה של בית חולים, מחייך למצלמה ויושב על אמא שלו. באותו רגע של צילום האמנתי שלאחריו הוא ישתחרר הביתה.
כשהרופאה שמה את המתמר של האולטראסאונד על הבטן של אורי, חיכיתי לראות את הבעות הפנים שלה, כמו שאמא מחכה לראות שיגידו לה שהכלבסדר. השתרר שקט בחדר, כשהיא המשיכה לנסות ולעקוב אחר אספקת הדם לכליה השמאלית, מחפשת קליטה של דופלר שתוכיח שלכליה יש אספקת דם טובה. ״אני רק עושה כאן עוד כמה בדיקות״, היא אמרה לאמא, ואז יצאה איתי שניה החוצה מהחדר הקטן. ״אני חושבת שצריך לעשות לו סיטי אנגיו,״ היא אמרה לי- ״אספקת הדם לכליה השמאלית פגועה מאוד ואני לא יודעת למה.״
***
יש משהו כל כך בודד לפעמים במקצוע שבחרתי. אומרים שלהצלחה יש הרבה שותפים, אבל הכישלון הוא בודד, וזה כל כך נכון. לפעמים משהו לא מצליח. שיט הפנס. זה יכול לקרות שעשית טעות בניתוח, או שלא עשית שום טעות והמטופל הסתבך כי דברים כאלו קורים, יש זיהומים וביולוגיה שונה ואלף ואחת סיבות. ולפעמים זה איפשהוא באמצע, אבל האמת היא שזה לא כל כך משנה, כי בסופו של יום הולכים למשפחה, והעיניים נפולות, ואין שום חיוך להציע.
באחד מן הספרים שקראתי לאחרונה מתוארים הקושי והמורכבות של להיות מנתח- ״המנתחים נעשים חלק בלתי נפרד מן הטיפול בחוליהם. אחרי הכל, ידיהם ומיומנותם הם הכלים שבאמצעותם נעשה הטיפול. וכשמתעוררים קשיים על המנתח להיות בטוח בעצמו. עליו לשאול את עצמו אם הם נובעים מהתערבותו או מגורמים אחרים. המנתח חייב למצוא צידוק לתלונות הרפואיות שיכול כי תתפתחנה, יותר מרופא רגיל, שאינו מפעיל את ידיו כדי להשפיע על מהלך המחלה. על המנתח לשאול את עצמו אם עשה כמיטב יכולתו ואם פעל נכון״ (על הסכין, ואן דה לאר).
וזו בדידות לא מזהירה בכלל, הרגע הזה שמשהו מסתבך, בין אם ישר באותו רגע או אחרי. אתה בודד מול המשפחה שאתה יוצא לבשר לה שמשהו לא עובד כשורה, מנסה לשדר אופטימיות אבל הלב דופק בחרדה. אתה בודד מול הקולגות, שאפילו שהם מבינים את כל הקושי, ואת המילים והאנטומיה, עדיין לא שותפים כמוך למשא הבלתי נסבל הזה. ואתה בודד כשאתה מספר על היום הלא פשוט שהיה לך ליקרים שלך, כי כמה שהם לא יהיו הכי אמפטיים שבעולם, הם מעולם לא שחו בבליל הדם, היזע והדמעות, החרדה הזו שאוכלת בך לא מקננת בהם, ה״יהיה בסדר״ שהם מרעיפים עליך הוא כמו פלסטר רופף, עוטף בהמון כוונות טובות. אתה מפסיק להיות בודד רק כשהדברים מסתדרים, כשהזמן עובר, כשהזיכרון מתעמעם, וההצלחות אוספות אותך למעלה. איזה מזל שהבדידות הזו בודדה רוב הזמן, ומגיחה רק לעיתים רחוקות.
***
באותו יום אנחנו מתאמים לאורי הקטן סיטי אנגיו מיוחד. זה דורש הזמנה של מרדים, והתארגנות מראש של הצוות- אבל אין ברירה. אני לא מצליחה לחייך כל כך להורים, יוצאת לי עווית כזו של נסיון להרגיע, שהיא לא אמיתית בכלל. בסיטי אנגיו אנחנו רואים את הכליה השמאלית, צבועה בצבע כהה ממש. שונה משמעותית מהכליה הימנית שנראית מצוין. מבחינה רדיולוגית זה כמו לומר שאספקת הדם שלה פגועה באופן קשה- אנחנו עוקבים אחר כלי הדם שנכנסים לכליה ומזהים שווריד הכליה חסום כמעט לחלוטין. שאר אנשי הצוות שמתאספים בישיבה דחופה- האונקולוגים, הרדיולוגים הפולשניים והנפרולוגים מתבוננים בי ושואלים את השאלות המתבקשות- תגידי, לא פגעתם במקרה בכלי הדם של הכליה במהלך הניתוח? אתם בטוחים שזיהיתם את האנטומיה באיזור הזה? ואני חוזרת על התשובות שלי, משחזרת את כל הצעדים, את כל הרגעים שהובילו לניתוח מוצלח לכאורה, רק כדי להיווכח לאחר מכן שאורי בסכנת אובדן ממשית של הכליה, והפנים שלי חיוורות, ואני יוצאת למשפחה החוצה עם מעט מאוד תשובות וכאב לב גדול מאוד.
אנחנו מחליטים לנסות לשמור על הכליה. אורי מקבל פרוטוקול טיפול מיוחד- מדללי דם בשילוב של מעקב צמוד במרפאה הנפרולוגית, והוא הולך הביתה, וכשהוא משתחרר עם זריקות של קלקסן אני מרגישה כאילו מישהו הזריק גם לי, ללב, תמיסת תסכול עמוקה.
***
לפי אריסטו, אמביציה מידתית היא שביל הזהב שבין האובססיה להצליח בכל מחיר, לבין היעדר מוחלט של רצון כזה. הצלחה זה משהו שנמדד בכל מיני אספקטים- הצלחה חומרית, כבוד, אהבה, תארים. כל אחד מודד אותה באופן שונה, כל אחד מעוניין בה בצורה קצת אחרת ומגדיר מה היא עבורו. אבל חשוב שהתכונה הזו תהיה חלק מאיתנו- אותה אמביציה, אבל במידה הנכונה. במידה כזו שתקדם אותנו קדימה, אבל לא תביא אותנו למקומות לא בריאים מבחינה נפשית, או שלא תהיה כלל, ונהיה נטועים במקום.
קצת לפני שהחלטתי שאני מעוניינת להתמקצע במקצוע כירורגי, יצא לי לשמוע הרצאה של כירורג שסיפר על ההצלחות והכשלונות במקצוע, והסביר את מה שקסם לי כל כך בכירורגיה- ״זה אחד או אפס,״ הוא אמר. למעשים שלך יש אימפקט ישיר על החולה. אתה רואה באופן מיידי אם הצלחת להפסיק דימום במהלך הניתוח, אם הצלחת לתפור, להוציא, לתקן״. משהו בהצלחה המיידית של המקצוע דיבר אליי יותר מאשר לחכות אם תרופה מסויימת תשפיע או לא, כמו במקצועות הפנימיים למשל.
ולכן, קשה להבין איך לא ניתן במקצוע הזה ללכת לעבר קו האינסוף של אריסטו. האובססיה להצליח בכל מחיר נשמעת כמו משהו שכל כירורג היה רוצה עבור מטופליו, עבור עצמו. הרי מדובר במעשים שתוצאותיהם חיים.
ועדיין, הכישלון, מהדהד או לא, נמצא תמיד מעבר לפינה. לעיתים הוא צבר של כישלונות, שמערערים את היסודות של היומיום שלנו- היה לי פעם חודש כזה, שהיה רצוף באכזבות- ניתוח שלא הצליח, מטופל שחזר עם זיהום- רצף כזה של מקרים שזעזע את הקרקע שהלכתי עליה עד אותו רגע. לעיתים הכישלון מגיח רק פעם בכמה חודשים, כמו גל שחור שמטביע אותנו בים של הצלחות, אבל הוא תמיד נמצא שם. והוא נמצא שם לפעמים בגלל פעולה שעשינו, או שלא עשינו, או בגלל משהו שלא קשור אלינו- אבל זה לא משנה את העובדה שאנחנו חייבים להתמודד איתו, לפנות לו מקום, ללמוד ממנו, להרגיש אותו על בשרנו כדי להבין שהוא, באופן פילוסופי כלשהוא, בא ללמד אותנו משהו.
***
עברה כמעט חצי שנה מאז הניתוח של אורי הקטן, שהלך בסופו של דבר הביתה עם כליה אחת מתפקדת בקושי. הוא נשאר לי בלב כמו זיכרון מריר ומתוק, מצד אחד שמחה עצומה שהוא נרפא ממחלה ממאירה, שלא נזקק יותר לטיפולים כימותרפיים. ומצד שני תחושת עצב על סיבוך שהתרחש לאחר הניתוח, שתמיד יצבע את הניצחון בצבע קודר. אני זוכרת את היום הזה, אחרי חצי שנה מהניתוח- הייתי אחרי תורנות, ביום קיץ חם, בדרך לפגישה, נוסעת באוטו, ופתאום משום מקום קיבלתי מכתב ארוך בווטסאפ. עצרתי בצד, ליד פרדס עם שדות ירוקים ושמש חמה מלמעלה. המכתב, שנשלח אליי מאמא של אורי, נפתח במילים, ״התכנסנו כאן כדי להודות״. זה היה מכתב ארוך שאותו היא כתבה לכבוד הגעתו לגיל שנה, כאשר הקריאה אותו במסיבת הודיה שעשתה למשפחה.
במכתב היא תיארה את השנה האחרונה שעברה על אורי, על מסע מפרך ומטלטל. על תינוק שגדל וכעת הוא חכם, שובב, מתפתח, ומהמם ביופיו. היא הודתה להורים שלה ושל בעלה על נוכחות תמידית פיזית ורגשית, על התייצבות לסייע בכל יום. היא הודתה לחבריה בעבודה על הדאגה העקבית להם ולאורי הקטן, על קבלת ההיעדרויות בהבנה, והודתה לאחיות במרפאה ולצוות הרפואי בבית החולים. ובפסקה האחרונה של המכתב, היא רצתה לומר תודה מיוחדת לרופאה אשר ניתחה את אורי- לי. היא כתבה, ״הרגשנו, כי אותה רופאה היא הרופאה הפרטית מהרגע הראשון- מהרגע בו נפגשנו מספר שבועות לפני הניתוח, במהלך האשפוז, בו חלפה לידי במסדרון בשעת התפרצות ובכי ואמרה מילים מחזקות ואופטימיות, וגם במפגשים אקראיים לאחר השחרור, עם התחושה הזו כי היא הלכה איתנו יד ביד״.
והאמא מסיימת את הברכה המרגשת והארוכה הזו במשפט, ״ברוך ה׳ שהחייה וקיים את אורי לזמן הזה, ושחנן בדעת את הרופאים.״.
וקראתי את המכתב, נשענתי על ההגה, עייפה מתורנות, ונרגשת מההודיה העמוקה הזו, ודמעות גדולות וחמות טפטפו על ההגה והמדים, וידעתי בלב, עמוק בלב, שעכשיו, רק עכשיו- נותר לי סוף סוף טעם מתוק ומלא אהבה.
Comments