הכל בסוודר

1. תמרי חזרה מהצבא ונתנה לי הוראות מדויקות, ״אמא תכניסי את המדים לכביסה ואז תוסיפי לא רק את האבקת כביסה הרגילה אלא גם תוסיפי את הג׳ל של פרסיל וגם מרכך. ככה המדים שלי מריחים הכי טוב בגדוד״, היא הוסיפה ויצאה מהבית והלכה עם רותם, החברה הכי טובה שלה, להסתובב. והמכונת כביסה מסתובבת, וסוחטת, והלב שלי מסתובב כמוה, נסחט ונלחץ, מתכווץ במערבולת בלתי פוסקת של דאגה.

2. קראתי היום על אנשים מדהימים בקיבוצים של העוטף שלא הסכימו להתפנות וממשיכים לגור ולהחיות ולהשקות, ואחת מהן מאוד נגעה לי ללב, כשהיא סיפרה על ילד עזתי שלא יוצא לה מהראש, ילד עם חיוך גדול ומאיר שהיא הסיעה כמה פעמים לטיפולים במסגרת עמותת ״בדרך להחלמה״. ילד שהיא לא מפסיקה לחשוב עליו, מה עלה בגורלו, איפה הוא ומה מצבו הבריאותי. ונזכרתי באחמד הקטנציק מעזה, בן הארבע, עם הגידול בבטן, שניתחנו רק לפני שלוש שנים, שכמעט מת לנו אבל חזר אחר כך הביתה בריא ושלם. ואמא שלו עם העינים הבהירות הדומעות, ואיך שוחחנו שתינו והתרגשנו שהכל עבר בשלום.

3. הבקרים נהיים קרים. זה מזכיר לי את סי היימן, את ״מלחמות כבר לא קורות בחורף״. לפני הרבה מאוד שנים, כשהיינו בני עשרים וקצת, אחד החברים הכי טובים של גדי- ליאור לוי, יזם בעצמו את ״פסטיבל בסוודר״, מיזם שפעם בשנה אוסף דרך תרומות והופעות מוסיקה בגדים חמים לדרי רחוב. אני וגדי קפצנו אפילו כמה פעמים לבקסטייג׳, קצת לפני שליאור קיבל תפקיד בכיר בעמותת גדולים מהחיים. לפני חודש נהרג האחיין של ליאור, סרן רועי ביבר ז״ל, בעזה. לא הכרתי אותו, רק הבנתי בלי מילים ומלראות את העיניים העצובות של גדי ומלהרגיש את הלב של ליאורי מתנפץ לרסיסים- למה האימרה השחוקה הזו, של הטובים ביותר נלקחים, היא כל כך נכונה. וחשבתי איך בכלל מצליחים לחמם לב של עם שלם, ומאיפה מתחילים. אז אולי הפסטיבל בסוודר השנה זו אחלה של הזדמנות.

4. וקראתי קצת את לאה גולדברג, את שירי סוף הדרך שלה. את הבחור הצעיר שאומר שאין חדש תחת השמש, ואז מזדקן ומבין שחדש כל יום תחת השמש, ואז בדיוק כשהמייבש סיים ולקחתי את המדים של תמרי, כשאני מרגישה ששום דבר לא מתחדש פה, הכל אותה מערכה, ומאבק ודם ואש, תמרי נכנסה הביתה וצחקה עם ניצני ועם המילים החדשות שהיא הביאה מהצבא, ו״אמא יא פלופה״, ושמתי את המחשבות קצת בצד, כמו הזקן ההוא, בשיר של גולדברג, שישב לנוח בצד הדרך, והסתכל על השקיעה.