אני ביום ניתוחים, יום שגרתי בבית חולים, תמרי מתקשרת וקצת ככה מבואסת מהיום שהיה, בשמינית כבר לא ממש מתחפשים וכבר נמאס מהריטואל של בית ספר. בגרויות אחרונות בפתח, הכל כבר ממצה את עצמו, אבל אני לא ממש קשובה לבת שלי. ילדה קטנה צורחת שהיא רוצה מים רגע לפני ניתוח, העיניים שלה מלאות בפחד, היא לא מחייכת אליי, ההורים מודאגים, עבר עליהם גיהנום. חודש לפני, והם עדיין באוקראינה, המולדת שלהם. מבינים שהעננים מתקדרים מעל, אף אחד בשלב הזה לא מאמין כמה נורא זה הולך להיות. בערך באותו הזמן הקטנה שלהם מפתחת איזו נפיחות בטנית, בהתחלה קטנה, ואז יותר, והם מתחילים מסע של יסורים בדרך ארצה, והיום אני לוקחת לה ביופסיה ואני מסתכלת על הכתפיים השחוחות של האמא, כמה יכול בן אדם אחד לסבול, כמה. למה אי אפשר לחלק את הצרות האלה בין יותר אנשים. אני לא מכירה אותה, אבל לוקחת איזה דף מקומט, רושמת לה את הטלפון האישי שלי, שיהיה. לרוב אימהות לא מתקשרות אליי, הן מסמסות מדי פעם, בעדינות, בחשש. אבל לפעמים הטלפון הזה מגיע. וכשהוא מגיע אני יודעת שהן היו צריכות אותו כל כך. כמו עם המטופל הקטן שלי לפני שלוש שנים.
זה היה לפני שלוש שנים. יש משהו בלהיות אמא עם אינסטינקטים כאלה חדים כמו שאין לאף אחד. אתה רואה שמשהו עובר על הילד שלך, ולפעמים מקבל בהכנעה את מה שהרופא בקופה אומר, אבל יש כזה משהו מעיק בלב שמתעורר ולא נותן מנוח. ואני תמיד אומרת לאימהות במיון, תמיד, אני מקשיבה לכן, כי אתן מכירות את הילד שלכן הכי טוב שבעולם. אני לא רוצה אף פעם להיות בצד של הרופא שמפספס, שחי בשאננות הבוטחת הזו של זה כלום ולמה את דואגת בכלל וקחי מרשם לכאב בטן. אז לפני חודשיים ילדון הקטן, שהוא בן חמש עכשיו, התחיל להתלונן על קצת כאבי בטן. לא משהו מיוחד. מתיישהו הבטן התנפחה, נהייתה קצת כמו בלון קטן, והרופא ילדים חשב שזה גזים. והקטנציק נהיה עייף. עייף וחיוור, וגם ירד טיפה במשקל, בקיצור כל הדגלים האדומים האלו שרשומים בכל ספר רפואה וחקוקים אצל כל אמא בעולם התנפנפו מול העיניים, וההורים המודאגים הלכו שוב לרופא, ושוב לרופא, ושוב.
עד שסוף סוף רופאת ילדים שמה לב שהילד חיוור, והבטן תפוחה, ושלחה לבדיקות דם ומשם למיון ומשם לסיטי וגידול ענק, ממלא את הבטן, ועוד גידול בבית החזה, עם חשד גבוה ללימפומה. ברקיט לימפומה, כזו שמכפילה את עצמה כל יום, קטלנית בלי טיפול כימותרפי אגרסיבי ומיידי. את ההורים אני פוגשת באונקולוגית. הילדון עבר ממיון אחר, המשפחה נזרקה לתוך מציאות חדשה ואני רואה את התיקים והשקיות שנתלשו מחיים אחרים עם כמה צעצועים קטנים על המיטה, עד אתמול הכל היה לכאורה בסדר אבל לא, ומאתמול הגילוי הנורא הזה, ואיך החיים שלנו ככה מתהפכים עלינו בלי רחמים, וכמה עוד אפשר להכיל, ואיך בכלל ממשיכים מכאן. בינתיים אני עולה להסביר להם על הניתוח, שוב נכנסת לחיים של משפחה בהכי חזק שאפשר. האמא מולי עדיין לא בוכה, גם האבא לא. יש המון שאלות באוויר, כמו מה נעשה בניתוח, ומה עכשיו, והאם יהיה לו ליין מרכזי או פיקליין, ומה לגבי מח עצם. אנחנו נכנסים לניתוח, הבטן של הילדון כל כך גדולה, והוא כזה כחוש וחיוור ומסכן. אני עושה חתך בבטן הימנית האמצעית, לא גדול, וישר נופלת על הגידול מולי ולוקחת ביופסיה. הגידול פריך ומדמם כמו משוגע אבל זה לא שיש לי ממש דרך לעצור את הדימום, צריך להשאיר נקז ולברוח מהבטן הזו ולהשתדל שתהיה תשובה פתולוגית כמה שיותר מהר. אני יוצאת החוצה להורים, תופסת אותם ככה במבט שלי, האמא מתפרקת לי בידיים, הדמעות שלה שוברות לי את הלב, ואני כל כך רוצה לומר דברים טובים עכשיו, ולפעמים אין לי ממש מה לומר, אז אני נותנת את הטלפון האישי שלי, זה איזה חוט מקשר בין הלב שלי ללב שלהם. אני מתרחקת משם אחרי כל ההסברים הרגילים, יש דמעה כזו קטנה שבורחת בקצה של העין, שקיוויתי שלא תרד, שקיוויתי שלא תהיה. התורנות הזו נמרחת עם ניתוח אחרי ניתוח, אני כבר עייפה, הגב כואב, חתכתי לעצמי בטעות את האצבע כשהכנתי ככה סלט מהר לפני ניתוח נוסף ועכשיו בכל תנועה של היד עם האצבע אני מקללת את עצמי בשקט. כשזה סוף סוף נגמר, אני הולכת הביתה ונרדמת כמו שאני תמיד נרדמת, בלי לחלום בכלל, בלי לחשוב, בלי לדעת מה קורה עם הילדות שלי ואם הן שוב חזרו מבית הספר וחיממו אוכל וראו חמש שעות טלויזיה. איזו אמא פח אני לפעמים. ואז אני קמה לכמה שעות, מפורקת, רק בשביל לישון שוב בלילה. שתיים בלילה, אני שוב עמוק בשינה שלי, השינה בלי חלום. והאמא של הקטן מתקשרת, וגדי מתעורר אבל מדבר מתוך שינה, קצת עצבני, מי זה מתקשר אליך בשעות כאלה יעלי, ואני ממלמלת משהו ובורחת לסלון להמשיך את השיחה. והדמעות של האמא ממלאות לי את הטלפון והיא בוכה, הוא התחיל טיפול כימותרפי אגרסיבי מיד כשהיתה ביופסיה ראשונית והבטן שוב התנפחה, ואחד הפחדים שלי זה שמרוב שהגידול ככה אוכל את המעי החשש הענק הוא שהוא יאכל את הדופן של המעיים ברגע שמתחילים כימותרפיה אבל אני לא אומרת לה את זה. אני יושבת בסלון בשקט של שתיים בלילה, יש את האורות האלה מהנוף שנפרש לי מהחלון, והכל דממה, חוץ מהדמעות של האמא. אני מקשיבה לה, מנסה להרגיע, לא יודעת אם אני מצליחה, אבל יודעת שהיא היתה צריכה את זה, את החוט המקשר הזה, את התחושה שיש לה למי לפנות. אני מדמיינת בלב את ההערות של הקולגות שלי מהמחלקה על הטלפון הזה באמצע הלילה. למה את נותנת את הפרטים שלך, ותראי, אין לך חיים, ואת צריכה דיסטנס, וכל הזמן יפריעו לך וכאלה. ואני שומעת את הקולות המדומיינים אך הלגמרי מציאותיים האלה בראש שלי, נזכרת בכל ההורים שנכנסו לי ללב, וכמה סיפוק היה שם ברגע הזה של הטלפון הזה, וכמה לא אכפת לי שהעירו אותי עכשיו. וכמה אהבה יש לי אליהם בלב, ונרגעת, ונרדמת, וחושבת שלא הייתי משנה שום דבר.
Kommentare