החיים הם כמו קופסה של שוקולד.

אני בתורנות, עולה לקומה העליונה, איפה שהמחלקה האונקולוגית. יש שם פסנתר ישן, הפדל האמצעי בו מכוון לצליל שקט. בחוץ יש חושך, אמא לידי מסתובבת עם עגלה ותינוק בתוכה, מנסה להרדים אותו. יש מתבגרת במסדרון שמדברת עם אמא שלה בטלפון. בתוך האונקולוגית האחיות אוכלות פופקורן של משמרת ערב, בדיוק רגע אחרי שאני מסיימת לראות את המטופלת הקטנה שלי שלפני שבוע הגיעה עם אבחנה חדשה של גידול בכליה ועכשיו מתחילה טיפולים. אני משוחחת עם אמא שלה, שנזרקה לעולם של מילים מפחידות כמו כימותרפיה ופורט ומנסה להתרגל למציאות חדשה ומאיימת אבל באיזשהוא מקום היא מרגישה דווקא נוח באונקולוגיה ולא אצלנו בכירורגיה, ואני מבינה אותה. אני מנסה לעודד, לא תמיד יודעת כמה למילים יש כוח, אבל לא מפסיקה לנסות. לפני שעה, קצת לפני שהחלטתי לעלות לאונקולוגיה, סיימתי לנתח פגית שרק נולדה, עם חסימת מעי. זו הפעם הראשונה שאני מובילה ניתוח כזה, החל מאיזה חתך לעשות, מה השלב הבא, באילו תפרים להשתמש, ואני מתפללת שהיא תהיה בסדר. אחרי הניתוח של הפגית רצתי למחלקת יולדות, לאמא שילדה אותה, וחיפשתי אותה עד שמצאתי אמא דואגת ששותה בצמא כל פרט שסיפרתי, שיש מאחוריה משפחה שלמה שמחכים לשמוע בציפיה דרוכה שהתינוקת שרק נולדה עברה את הניתוח בשלום. אז אחרי שתי השיחות האלו עם אימהות מודאגות, אני מתיישבת ליד הפסנתר, מחכה קצת, פותחת את המכסה. לפעמים רק לשבת לידו או לשפוך מילים על המקלדת זה הדבר היחיד שמעביר אותי מהעולם הגועש של הדאגות שטורדות לי את הלב לתוך עולם אחר. שעוזר לי לגשר על הפער הבלתי נסבל הזה, בין מה שאני משדרת למשפחות, שהכל יהיה בסדר, לבין מה שמתחולל לי בלב ואוכל אותי מחרדה.

אני פורטת בזהירות על הפסנתר, הוא מכוון וזה יחסית מפתיע לפסנתר שנמצא בבית חולים, גם הצליל שלו איכותי ורך, ואני מתחילה את הנעימה האהובה עליי מהסרט של פורסט גאמפ. זו שמתנגנת כשרואים את פורסט יושב על ספסל ונוצה מתעופפת ברוח ומזכירה לנו כמה בעצם כולנו קטנים ועפים ברוח למרות שאנחנו מנסים לייצר תחושה שהכל יציב. הנה, אמא שלפני שבועיים חשבה שלבת שלה סתם כואבת הבטן ופתאום התגלה שם גידול ענק, ועוד אמא שילדה תינוקת שעד לפני כמה ימים לא ידעה שיש לה חסימה של המעי הדק, ושהיא צריכה ניתוח דחוף. ובין שתי האימהות האלו יש בניין שלם של ילדים, חלקם נעים בכאוטיות בין קו של חיים לקו של מוות, חלקם מתאוששים באופן מעורר השתאות, אבל כולם מלמדים אותנו כמה הכל ארעי. ואיך כולנו צריכים לעצור רגע, סתם לנגן או להסתכל על הכוכבים שבחוץ או על החיוך של הילדים שלנו. איך אמר פורסט גאמפ, החיים הם כמו קופסה של שוקולד. אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל.