הבלוג הראשון שלי..

הצלצול על הטלפון הקפיץ אותי מיד. כשאני כוננת, המוח טרוד רק בדבר אחד. כשאני כוננת צעירה, הוא נהיה עיסה של חרדות שקשה לפעמים להכיל. ״יש פה תינוק, הבטן שלו לא כל כך יפה, מקיא מרה…״ אני שומעת את תורן הפגיה בצד השני, נדרכת. שמה מדים, נכנסת לאוטו, נוסעת. מנסה כאילו ברגוע, אבל לא באמת. מקשיבה למוזיקת ג׳ז בקיה ספורטאז׳, אבל בלב מחשבת כמה זמן יקח לי, ומה אם התינוק צריך ניתוח חירום, איזה חתך לעשות, האם לשוחח כבר עם מתמחה שיעזור לי או לחכות, ומה יקרה אם יהיו לי סיבוכים. ואני מנסה לנשום עמוק, נשימה כזו של מדיטציה ושלווה, אבל זה נתקע שם איפשהוא ואין לי חמצן.

---