האויב של הטוב

״האויב של הטוב הוא מצוין״. יש לנו פתגם כזה בכירורגיה, שאנחנו אומרים אותו לפעמים אחד לשני כשאנחנו בניתוח והכל הולך טוב ואז אנחנו רוצים לעשות עוד תפר, לבדוק שוב שהכל בסדר, רק לעשות עוד משהו קטן- ואז, אולי בגלל חוק מרפי, אולי סתם ככה בשביל המנחוס- פתאום דברים מתקלקלים. אז המצאנו לנו משפט כזה, שאני בטוחה שקיים בכל חדר ניתוח, ושאפילו אני משתמשת בו כשמרגיש לי שצריך.

אתמול נסעתי הביתה חזרה מהעבודה. יש סרט שאני מאוד אוהבת ומתחברת אליו, שנקרא וויפלאש. סרט שמספר על מתופף צעיר שמנסה לעמוד בכל הדרישות של אקדמיה למוזיקה סופר יוקרתית בארצות הברית. יש שם דיאלוג בינו לבין המורה הקשוח שלו, דיאלוג על צ׳ארלי פרקר, אולי הסקסופוניסט הכי טוב שהיה אי פעם. הדיאלוג הזה נגוע בכמה אי דיוקים לעומת מה שקרה בפועל, אבל הוא כן נותן תמונה חשובה ומעניינת על מהלך הקריירה של צ׳ארלי פארקר.

המורה שואל את התלמיד שלו, ״סיפרתי לך איך צ׳ארלי פארקר הפך לצ׳ארלי פארקר? בקיצור, פארקר היה בחור צעיר, די טוב על הסקסופון. יום אחד בחזרות הוא מנגן בקטע מעבר. לא מנגן משהו. ג׳ונס, שמנהל את החזרות, זורק עליו מצילה של תופים, כמעט מוריד לו את הראש. ומשאיר אותו לבד בחדר חזרות. צ׳ארלי בוכה כל הלילה. ומה הוא עושה בבוקר? הוא קם ומתאמן. והוא מתאמן ומתאמן, עם מטרה אחת בראש- מעולם לא לעבור את ההשפלה הזו שוב. ושנה לאחר מכן הוא עולה לבמה ונותן את הסולו הכי טוב שהעולם אי פעם שמע. אז תאר לעצמך, מה היה קורה אם ג׳ונס היה אומר לצ׳ארלי, אתה יודע מה, ניגנת בסדר, ממש בסדר? לא היתה לנו אגדה ושמה צ׳ארלי פארקר. אין מילה יותר גרועה, יותר מזיקה, מ- ״בסדר״. ״היית בסדר״.

מאז גיל חמש אני מנגנת על פסנתר. לבגרות במוזיקה הכנתי רסיטל של חמש יצירות שהתאמנתי עליהן, אבל על הדרך נורא רציתי לנגן את סונטת אור ירח של בטהובן- זה לא היה לבגרות, אבל ביקשתי מהמורה שלי את התווים. זו יצירה מאוד קשה, יעלי, היא אמרה לי. ואני התפלאתי מדוע היא אמרה שזו יצירה קשה- לא היתה שם וירטואוזיות גדולה, לא סולמות מסובכים, או מקצבים מהירים. אבל כשהתחלתי לנגן אותה, הבנתי. היה צריך לגעת בקלידים של הפסנתר בצורה שלא הכרתי עד אז. להפיק צליל שנובע משימוש בטכניקות לחיצה שונות ושמעניק ליצירה הזו את הכישוף שלה. התאמנתי והתאמנתי, ומשהו לא זרם. כמעט התייאשתי, ואז יום אחד, זה קרה. הטוב הפך למצוין. הרגשתי איך מבעד לאצבעות שלי יש פתאום יצירה אמיתית, כמו מחול מתחת לידיים, שמצליח באמת להיכנס ללב ולגרום לי לדמוע.

תמיד לקראת ראש השנה אני מנסה לנסח לעצמי כללים טובים יותר, נתיבים מעולים להמשך הדרך שלי. כל פעם אני מבקשת משהו אחר- פעם אחת לכתוב יותר מאמרים, פעם אחרת להתקבל לאיזושהיא תוכנית ברפואה, דברים כאלה. אז השנה אני לא חושבת שאשתמש יותר בביטוי שלנו מחדר ניתוח, שהמצוין הוא האויב של הטוב. אני חושבת שהטוב הוא האויב של המצוין, תמיד. ובפרט כשעוסקים בחיי אדם. שנה טובה...