ד״ר פורט

מישהו פעם אמר, שיש עוד מדרגות אחרי קומה שבע. כשיוצאים החוצה- הודפים את דלת הבז׳, ומסתכלים למעלה- הן ניצבות שם. שורת מדרגות שמובילות לכאורה אל הגג של הבניין, איפה שעומדים עם הדגל עצמאות כשיש את המטס של חיל האוויר למעלה. אבל הן לא באמת מובילות אל הגג של הבניין. הן מובילות לאלוהים.

אלוהי הילדים הקטנים. אלוהי הילדים הקטנים והקירחים, אלוהי הממתקים שנמצאים כאן כמעט כל יום. אלוהי המדבקות הצבעוניות, והמגשי פיצות שמישהו הביא מאיזו פיצריה. אלוהי התפילות של האימהות. כמה תפילות נעטפו בחרדה קיומית נאמרו כאן, במסדרון הזה, עם האור הרך שבוקע מבחוץ.

אבל אף אחד לא ביקש את האלוהים הזה, בטח לא באמצע החיים, ובטח לא לילד בן שלוש שפתאום מתלונן שכואבת לו הבטן או שמדמם מהאף בלי הפסקה. או שמקיא. יש גליונות שלמים במחשב שנוצרים בסרט נע, מסודר. כמו המדרגות ההן אחרי קומה שבע, שאחריהן מי ידע מה הצבע של החיים, ומתי הוא ידהה. גליונות שמתחילים בפניה למיון ועוד אחת. שמתחילים מ״זה ויראלי״, גליונות של ״קדם שיחה המטואונקולוגיה״ ואז גליון ״רנטגן״, ״פתולוגיה״. אנחנו עולים במדרגות והשמש מכה בנו, הנה החיים מסתכלים עלינו במלוא עוזם, הנה אנשים בחוץ איבדו את הפרופורציות ורבים על מקום חניה או סתם צוחקים במסעדה. והנה ילד בן שלוש מחכה לד״ר פורט.

והבטחתי לספר את הסיפור הזה, הוא נגוע בכל כך הרבה עצב וצחוק של גיבורים, במסדרון ארוך עם שטיח אדום. בריח של עלי מרווה שרופים. בתחושה של זונדה שאני מוציאה מילדה שנפטרה שפעם אהבתי. שתמיד אוהב. אני מטפסת למעלה לקומה של מי שצופה בנו נופלים כמו קוביות, מחכים לדאבל, מחכים לתוצאה של הביופסיה, מחכים למיטה פנויה, מחכים להדמיה. והנה אני מתחילה את הסיפור. זה לא הסיפור שלי, זה הסיפור של אלוהי הילדים הקטנים.