דוקטור בואי אצלי

חם כל כך. כל כמה חודשים שאני מחדשת את מלאי הפרחים במרפסת, והחום מקצר את טווחי הזמן בין עלי הבזיליקום הנפולים לעציץ הניצנית שמצליח להתמיד למרות הכל.

בינות לצמח המטפס שעלעליו מצהיבים כעת נחות להן שלוש מזכרות- שלושה סוקולנטים קטנים- שקיבלתי מילדים ומהוריהם- מתנה מהעבר ששוכנת לעד כאן במרפסת.

היום מיהרתי למשתלה וקניתי מלאי חדש של פרחים, והשקיתי שוב את המרפסת החמה.

ובדיוק התחלתי לקרוא את ״דוקטור בואי אצלי״ של מירה מגן. זה ספר על רפואה, על שרירותו של הקיום האנושי, על חלקת האלוהים שלנו.

״מרוב שהרגלתי עצמי להינזר מבכי שכחתי כמה ערב ומלוח הוא יכול להיות״, אומרת שם הרופאה, גיבורת הספר, ״אבל מה עכשיו בכי, ראיתי ילדים חולים יותר ממה שמותר לאלוהים ולאדם לראות, הורים מפוחדים נשענו עליי, תלו בי את שארית יהבם, בוטחים בי, ואילו אני, נוזלי בכי שאצרתי הסתיידו עם הזמן, נהיו אבן בתחתית קומקום״.

הרמתי את ראשי מהספר. העציצים הקטנים זקפו את עליהם כשהמים חילחלו לתוכם, ואני נתתי למילים של מירה מגן לחלחל בי. איני רוצה להסתייד. אינני יכולה להרשות לעצמי להסתייד- אני שואבת ביטחון מהסוקולנטים שלי, מהכוח שלהם. מתנות ממטופלים קטנטנים, ירוקים גם אחרי חום כבד, שמרגשים כמו מיסרון מאמא של שיבולת המהממת או מאבא של נער המוסד שלי שעושים כעת את השבת בקומה שבע, במחלקה האונקולוגית. הקומה הכי קרובה ללב.⁩