געגוע

יעל, מתקשר אליי חבר כירורג מבית חולים אחר. יש ילד בן חמש מצב אנוש אנחנו במהלך החייאה, רוצים לייצב אותו ולהעביר אליכם. 

זו תורנות שבת, שמתאפיינת בתאונות דרכים וחתכים- כמו סרט נע, אנחנו רצים מפצוע לפצוע, מתאונה שבה הרכב התהפך וכל המשפחה יצאה שלמה לגמרי, לפגיעת קורקינט, ולתאונת פגע וברח, עוד זה מדבר וזה בא. 

אני מחכה במתח להגעה של הילד הקטן. אין לי הרבה תקוות, התיאור נשמע רע. אני שמה על עצמי שכבת הגנה מזויפת בדיעבד, לא רוצה ליפול שוב לבור השחור שבו הייתי בפעם הקודמת שבישרתי על מוות של ילד לאמא, ושמה את פעמיי לטיפול נמרץ. 

הילד מגיע מורדם ומונשם, אישונים לא מגיבים, ללא רפלקסים. מנהל טיפול נמרץ לידי, מחליט על ההמשך, יש לידי לפחות עשרה אנשי צוות שדואגים לכל פרט אפשרי, שלילד יהיה חם, להחליף קתטר, לקחת בדיקות דם, להעריך את המצב הכללי. יש אווירת נכאים. מנהל טיפול נמרץ לידי, שהוא גם הכונן באותו ערב, עומד ליד הילד, ומלטף לו את הראש בעדינות. ככה, כמו שאבא מלטף את הבן שלו. וכולנו שותקים פתאום, והמבט שלי רק בוהה בשניהם. אני קולטת בזוית העין את ההורים בחדר סמוך, מישהו מהם עם הראש עמוק למטה, אני לא יודעת אפילו מי. אני מפחדת להסתכל. אין לנו מה לתרום פה, אני אומרת לתורן שאיתי, ושנינו עוזבים את החדר, ממשיכים לנהל את התורנות הזו והולכים לישון מאוחר.

בבוקר אני מוסרת מחלקה, ממהרת הביתה- ניצני בת חמש עשרה, והבטחתי לה להסתובב ולקנות מתנות, ואנחנו מוסרים בישיבת בוקר ככה דיווח יבש על הילד הקטן מאתמול, ממהרים להציג את המטופל הבא, העיקר לא לשקוע. 

ובבית משמח, ניצני הקטנה שלי כבר גדולה, ושמחה מאוד ביום ההולדת שלה, עם החברות והברכות והמתנות, ואנחנו הולכים יחד לארוחת בוקר ואז אחר הצהריים אני נוסעת איתה לקניון, וכיף לנו יחד מאוד, וכמה שאני שמחה שהיה לה יום הולדת כזה מוצלח. וכמה אני אוהבת אותה. בנסיעה חזרה הביתה מתקשר החבר מבית חולים אחר, אותו אחד שהעביר לי את הילד אתמול, שואל אותי על האירוע, מספר לי על ההחייאה הארוכה, על כמה המקצוע הזה קשה, ואני עדיין עם השכבות הגנה שלי, עונה לו, כן, קשה מאוד. וניצני לידי שומעת את השיחה, ואני מסיימת ושותקת. ופתאום יש את השיר געגוע, חזק כזה ברדיו, מגיע בלי הזמנה. 

עם כל מה שנסגר לי בפנים, 

נישאתי ברוח. 

על כנפי כל השנים, 

סודות ושקרים, 

הלב הפצוע. 

ופתאום בורחת לה דמעה אחת ליד ההגה, ועוד אחת, ושטף של דמעות שתופסות אותי לא מוכנה, חשבתי שאני אנצח את האירוע הזה ולא אשאב שוב לבור של העצב, אבל שוב אני נוכחת לדעת- כמה הלב הוא פצוע. הלב של כל אחות ורופא ואח ורופאה, וכל מי שאי פעם עמד ברגע הבלתי אפשרי הזה, וליטף ראש של ילד. ולא היו בו מילים לנחם. והרגיש שהוא נסגר מבפנים, כי לפעמים אין לנו דרך אחרת. כי לפעמים אנחנו נישאים ברוח, מנסים לא לעצור ולהפנים, אבל נראה לי שזה חזק מאיתנו. נראה לי שחייבים לעצור, וללטף ולהרגיש ולנחם. ובעיקר לאהוב. כמה שיותר.