גורם איקס

כשהייתי נערה אהבתי מאוד לקרוא את הספרים של אגתה כריסטי. במיוחד את עלילותיו של הבלש הבלגי המפורסם- הרקול פוארו. אחד הספרים המצמיתים שזכורים לי עד היום היה החקירה האחרונה של הרקול פוארו (״מסך המוות״- החקירה האחרונה של הרקול פוארו). 

אגתה כריסטי כתבה את הספר הזה במהלך מלחמת העולם השניה, וביקשה לפרסם אותו רק שלושים שנה לאחר מכן- וכך היה הספר נעול, מסיבותיה שלה, בכספת, עד שפורסם סוף סוף בשנות השבעים. 

בספר מתוארים מספר מקרי רצח- לכאורה, כולם התרחשו על ידי אנשים שונים, אבל הרקול פוארו חושד שבכל זאת מדובר בגורם אחד- אותו גורם ״איקס״- שהביא לרציחות האלה. והנה ספוילר- במכתב שהוא ממען לחברו לאחר מותו, הוא מספר שעלה על התעלומה. מי שהביא לרציחות האלו היה אדם שהתמחה במניפולציות- להגיד לאדם מסויים, למשל, איך הוא מסוגל לסבול את מי שעולל לו משהו. לשכנע מישהי שאי אפשר לסלוח על משהו שעשו לה. במילים אחרות זה נקרא להסית. למעשה, אגתה כריסטי ביטאה רעיון ישן בסיפור בלשי- חיים ומוות ביד הלשון, משהו ששלמה המלך אמר כבר לפני אלפי שנים. 

העניין הוא שכולנו חוטאים בזה. לא סתם הומצאה המדבקה הזו- ״לשון הרע לא מדבר אליי״, היא הומצאה כי היה לה ביקוש. ועדיין, יש לחטוא ויש לחטוא. כשהנהגה חוטאת זה בלתי נסלח. כשאומרים שראשי צבא מתכננים הפיכה צבאית נגד המנהיג השולט זה יכול להיתפס כפתטי, אבל יש כאלו שלא יתפסו את זה ככה. כשואטורי אומר שהמפגינים הם זרוע של החמאס, יש מי ששומע וכועס על האמירה הנוראית הזו, ויש מי ששומע ומוזן בשנאה. 

לפני כמה ימים ניתחתי ילד קטן שהגיע לבית החולים עם גידול חדש. תמיד בהתחלה אנחנו לא יודעים את השם של הגידול- אנחנו חושדים במשהו, באבחנה מסויימת- אבל זה לא וודאי, לא עד קבלת התשובה הסופית. והדופק של ההורים בחוץ, ברגע שיוצאים אליהם, זה משהו שאפשר ממש לשמוע במסדרון. אפשר לבוא אל ההורים האלה ולהגיד להם, תקשיבו, זה גידול ענק, יש לכם עוד התמודדות קשה, ורכבת הרים, ולא פשוט. ואפשר גם אחרת. אני תמיד בוחרת אחרת, למילים קשות אין תקווה, אף פעם אין תקווה.