גברת רוזנברג

שיחת הטלפון תפסה אותי האמת קצת בהפתעה. זו הבת של גברת רוזנברג, היא פורשת מניהול הקונסרבטוריון, כל כך תשמח לראות אותך ואת המשפחה באירוע הפרידה, תגיעו...

ואני פתאום בת חמש. שיחה קצרה מאוד עם אבא בבית הישן ברחוב מיכאל ברמת גן, יעלי, את זוכרת שאבא ניגן על אקורדיון? שאל אותי אבא, אז עכשיו את צריכה להחליט על מה בא לך לנגן. פסנתר או כינור.

עניתי שפסנתר. ככה זה היה אז, בדיוק כמו שלא היתה בחירה בין ערוצי טלוויזיה, או מבחר של בתי קפה כמו היום. היה ברור שאני צריכה לנגן על פסנתר, וכדאי שאני אתחיל כבר עכשיו, רגע לפני כיתה א'.

קונסרבטוריון אנזאגי ברמת גן היה מוכר לאבא עוד מהתקופה שניגן בתזמורת על אקורדיון, ועכשיו אני נכנסתי למסורת המשפחתית, עולה במדרגות של הבניין הישן במרכז רמת גן, מוסיפה כריות מיוחדות לכסא הפסנתר כי הייתי קטנה כל כך ולא הגעתי לקלידים. גברת רוזנברג ישבה בחדר המרכזי, היה לה את השיער הלבן הכי מבהיק שראיתי, ועיניים חכמות שחדרו ללב של כולנו.

את הידיעה שכירורג טוב הופך להיות כזה כי הוא מתאמן כל הזמן הבנתי כבר בכיתה א', כשהיא הסבירה לי שאי אפשר לנגן סונטה של מוצרט אחרי שמתאמנים רק חצי שעה בבית, קצת לפני השיעור. יש לך כישרון, היא היתה אומרת לי כל הזמן, את פשוט חייבת להתאמן יותר, ויותר.

יש רגעים בחיים שנשארים טבועים בתבנית נוף הולדתך, כמו הקונצרטים הגדולים בסוף השנה בבית יד לבנים, הפחד כל שנה לפני בחינת הגמר בסוף השנה, היצירות האלו שאני פורטת על הקלידים במהירות כי אני זוכרת את הכל בעל פה, ויש לי את הזמן ואת התחושות של להפוך את זה למשהו שהוא שלי, ואת הרגעים האלו שהעיניים שלה נעוצות בשלי, של מי שהיתה חלק מהילדות שלי, בלתי נפרד.