בבית ספר לרפואה זה קל. קודם כל יש קורס, יושבת איזו פסיכולוגית שמסבירה על הכללים של איך לספר למישהו בשורה מרה, יש כזה עניין של שלבים, מודל האבל על פי קובלר רוס. מה לא להגיד, איך למסור את המידע ולמי, מה קורה כשמטופל לא רוצה לשמוע הכל? מה קורה כשהוא רוצה לשמוע בדיוק מתי הוא ימות וכמה זמן נשאר לו? מה קורה כשמשפחה לא רוצה שהמטופל ידע מה צפוי לו? ואז אנחנו נכנסים לחדר שיושב בו שחקן, יש לנו פתק ואנחנו צריכים לבשר לו שהוא חולה במחלה קשה, כל שחקן מתנהג אחרת ומבטא צורות שונות של קבלת מידע ואנחנו צריכים להתמודד. אחר כך לוחצים ידיים ומחייכים. ככה סיפרתי לשחקנית שיש לה טרשת נפוצה, היא בכתה וצעקה בחדר אבל בסוף לחצנו ידיים ונפרדנו כידידות, אני הלכתי לבית קפה עם חברות והיא גם כנראה, אלו היו הימים של שלהי בית הספר לרפואה, סוף יוני בפתח ושמש נעימה וקיצית מזכירה לכולנו שכל הדיבור הזה על מחלות ובשורות רעות הוא רק דגדוג מציק שלא באמת מתרחש עכשיו.
ארבע שנים קדימה, השעה שמונה בערב, יש לי מטופלת מאד נחמדה בחדר ארבע במיון. אישה בת שבעים, עיניים כחולות, שתי בנות שאיתה בחדר, והיא כבר כמה ימים עם כאב בטן, מציק ולא נוח. מתארת שהבטן התנפחה. אנחנו בדיוק בראש השנה, אני תורנית בחג. יש לי כזה מנהג כל ראש שנה, שאני כותבת פתק ושמה מתחת לכרית, ואני מבקשת תמיד שלושה דברים שאני שומרת עליהם בסוד. אחד מהם זה משהו שאני מבקשת לעצמי, והשניים האחרים מוקדשים למשפחה. הכל התחיל כשהייתי בת 18, רווקה ונכשלתי בטסט והייתי מבואסת נורא ובאקט של יאוש כתבתי פתק וביקשתי שהשנה תשתנה, שיהיה לי חבר ורשיון נהיגה. מאז זה עבד. זו מעין בשורה שאני מבשרת לעצמי לשנה החדשה ואני לא מפספסת את זה אף פעם כי כמובן שזה הפך להיות קטע קמאי כזה שאני חייבת למלא את הפתק. אני בודקת את המטופלת, קוראים לה אוסנת. היא פנתה למיון לפני כמה ימים, חשבו שיש לה בקע אפיגסטרי ושחררו אותה הביתה והיא החזיקה את עצמה בכוח בחג בבית כי היא חשבה שהכאבים יעברו. היא מדאיגה אותי בבדיקה. הבטן תפוחה אבל אין ממצא אובייקטיבי שאפשר לשים עליו את האצבע, חוץ מבדיקות מעבדה שהן קצת בהחמרה. אני משכנעת את הרנטגנולוגית לעשות לה סיטי דחוף במסגרת המיון, ובסיטי רואים שכל הבטן שלה מוסננת בגידול. היה לנו כבר מטופל כזה במחלקה, שדעך לנו מול העיניים עד שהעברנו אותו מהר לאונקולוגיה כדי שיתחילו איתו טיפול כימותרפי. לרוב אלו גידולים אלימים שלא תמיד מוצאים את המקור שלהם, הם מתפשטים בבטן וגורמים למיימת שהולכת ומצטברת. הכימותרפיה עוזרת מעט מאוד, אם בכלל. אני רואה את הסיטי של אוסנת ועולות בי המחשבות על הפתק ששמתי מתחת לכרית שלי ואיך בכלל כולנו קרעי נייר שעפים ברוח לפעמים. אני רואה מרחוק את הבנות שלה, הן יודעות שאמא שלהן כבר עשתה את הסיטי וככל הנראה יש תשובה, ואני מנסה לא לפגוש אותן במבט שלי. עשיתי את זה כבר כמה פעמים, את הבשורה המרה הזו, ותמיד אני מרגישה רגע לפני שאני נושמת נשימות עמוקות כאלו, כאילו אני בעצם מבשרת משהו לעצמי, כאילו אני הולכת לקפוץ לבריכה עמוקה עם מים קרים. אני מרגישה שמישהו שם לי שתי משקולות של טון על הכתפיים ואני שוקעת.
コメント