בואי, תני לי יד ונלך.

״אז אני קונה לנו כרטיסים לפסטיגל?״ שואלת אותי אחותי. וכל פעם מחדש, זה מחזיר אותי, אל הפעם ההיא.

לפני שלוש שנים. אני שוב מתחילה תורנות. בחוץ אמצע דצמבר, כבר קר מאוד בבוקר, השמש מסתתרת מאחורי ענן שחור שמקדם את פניי בכניסה לבית החולים. המתח שתמיד אוחז בי בתחילת תורנות מסרב להתפוגג למרות הנסיון שאני רוכשת עם הזמן, התחושה שהאחריות על חיים קטנים היא לפעמים גדולה על מה שהספקתי ללמוד ועל היכולת הניתוחית שלי.

לפניי עוד מעל יממה של החלטות שאני צריכה לקבל, ניתוחים שאולי אבצע לבד, יעוצים על כל הבניין ובטראומה. הבוקר מתחיל שקט ורגוע, כמה ניתוחי הרניה בתינוקות רכים שרק נולדו. הראשון שמנמן בן חודשיים, לאחריו קטנטונת בת חודש. הם שוכבים על מיטת הניתוח כמו ישו הצלוב- מוצץ דחוף לפיהם, עיניהם סגורות לנוכח האורות החזקים בחדר, שובל קטן של דמעות זולג מעיניהם כשהם מפקירים כך את גופם הקטן, תחת אצבעותיי. לכל ניתוח הריטואל משלו, ולא קרה אי פעם שהאם לא נפרדה בדמעות מתינוקה הקטן ביציאה מן החדר. אני משלימה את הניתוחים וקופצת למחלקה לראות מה עוד נשאר לעשות לפני תחילת התורנות.

יש לי תחושה של דגדוגים באצבעות. בא לי להציל חיים היום, אני אומרת לגל- המתמחה שיישאר איתי לכל הלילה. הוא מחייך ושנינו הולכים לאכול צהריים. בדרך מתקשר אלי מנהל הפגיה- מסתבר שבדרום נולד תינוק, ככל הנראה עם תסמונת דאון ועם איטמות של פי הטבעת ומום לבבי. כשתינוק נולד ללא פי טבעת יש זמן מאוד מוגבל לנתח אותו- מקסימום יומיים. הצואה שנצברת במעי הגס ואינה יוצאת החוצה מביאה בסופו של דבר לנפיחות בטנית, הגעת חיידקים ומוות. ללא ניתוח, זוהי סכנת חיים מיידית.

אני מעדכנת את הכוננת שלי שהתינוק צפוי להגיע בשעות הקרובות, והולכת לתפור כמה ילדים במיון. בין לבין, מצלצל הטלפון תורן שלי, ועל הקו האונקולוג. ״יעל תקשיבי,״ הוא אומר. לרוב כשיחה מתחילה ככה זה אומר שיש ילד אונקולוגי שיש לו זיהום בפורט שצריך להוציא בחדר ניתוח. אבל ההמשך היה שונה. ״יש ילד בן שלוש בבית החולים אחר, התלונן על כאבי בטן. עשו לו בין היתר אולטראסאונד וגילו גידול בגודל עשרה סנטימטרים בבטן משמאל. אישרו העברה אלינו.״ אני מריצה בדמיון שלי את המשפחה שתגיע עוד מעט לשערי בית החולים ואת הילד הקטן שככה באמצע שום מקום גילו לו גידול. אבל המחשבות נעצרות כשעוד טלפון מגיע ממנהל הפגיה. ״תקשיבי, יש אמא שיולדת עכשיו בחדר לידה. באולטראסאונד ראו שלתינוק יש חסימה של המעי הדק, הוא מקיא בתוך הבטן. יצטרך ניתוח כשיצא החוצה ככל הנראה״. אני מסדירה נשימה ורואה בזוית העין את גל שמנשנש מולי מעדן וניל. ״רצית להציל חיים היום, דרזניקית...״ הוא קורץ לי ואנחנו מתפנים לחזור למחלקה לטפל בתינוק עם חום גבוה ועם הורים שרוצים לדבר רק עם הרופאים על הבת שלהם. השעות נוקפות וכמו בתחנת רכבת עמוסה אני מנסה לתכנן את ההתרחשויות שעומדות ליפול עליי בשעות הקרובות. מי יגיע קודם? התינוק מהדרום? הילד עם הגידול? הלידה של התינוק עם החסימה? ומה עם כל הילדים במיון שיש להם כאבי בטן ואולי יהיה להם אפנדיציטיס? אני מדפדפת במחשב ורואה במיון שם חדש, הפציינט הראשון שלי הגיע- הילד מבית החולים עם החשד לגידול בטני. אני פוסעת בצעדים כושלים לחדר בו המשפחה נמצאת לאחר שהועברו באמבולנס. ילד קטן בן כמעט שלוש, חיוור, כאוב ומפוחד יושב על ברכי אימו. יש גם סבתא בחדר, מצחה חרוש קמטי דאגה, ענן של שאלות כבדות מרחף באוויר כמו הענן השחור שקידם את פניי בבוקר. אני בודקת את הילד הקטן, שעד אותו יום לא ידע בכלל מה זה בתי חולים. מתחת לאצבעות שלי אני מרגישה גידול שתופס מחצית מהבטן השמאלית. אני מתאמת לו סיטי בטן דחוף, מעדכנת אונקולוגים, רדיולוגים ומרדימה שתגיע. האמא מבקשת ממני בשורות טובות. היא בטוחה שהוא נפל וקיבל מכה ושאולי זה דימום. ההמוגלובין שלו מגיע ומצביע על ירידה נוספת. אני מזמינה לו דחוף מנת דם, ורצה לפגיה. התינוק מהדרום הגיע בתזמון מדויק לאחר סיום ההתעסקות במיון. לפניי באינקובטור נחים חיים חדשים- תינוק קטן ורך, בטן תפוחה, ללא עדות לפי טבעת או אפילו לפיסטולה ממנה יוצאת צואה. ההורים בחוץ, יש עוד שני ילדים בבית, הם מקבלים את הדין בהכנעה, יש שריפה אחת דחופה לכבות והיא להוציא סטומה לקטן הזה לפני שיהיה מאוחר מדי. הכוננת שלי מגיעה מהבית, התינוק עובר לחדר ניתוח, אנחנו לוקחות סכין, אני עושה פתח קטן בעור של תינוק ששוקל שני קילו וחצי, מזהה לולאת מעי גס בתוך בליל של לולאות מעי דק שנראות קטנות כמו ספגטי. מביא אותה לחתך, מבצעת בה חור, ומעגנת אותה לדופן הבטן. אנחנו מסיימות את הניתוח ואני שוב רצה למטה, לגידול שלי שמחכה. אנחנו מעמיסים את הילד על מיטת העברה, עם סניטר ומוניטור. הוא סיים לקבל מנת דם ואני וגל יוצאים יחד עם כל המשפחה מסביבנו לכיוון הסיטי. כשאנחנו נכנסים לחדר של ההדמיה, המשפחה נשארת בחוץ, ולנגד עינינו נפרש גידול ענק ומכוער שתופס את כל הבטן השמאלית, עוטף כלי דם מרכזיים ולוחץ על המעיים. הלב שלי צונח. האמת שעד אותו הרגע, מעולם לא בישרתי בשורה מרה למשפחה של ילד. תמיד זה היה מבוגר עם סרטן לבלב או כבד או קיבה, אין לי מושג איך בכלל ניגשים לאמא של פעוט שאפילו לא מלאו לו שלוש, שעד אתמול הלך לגנון ומחר ככל הנראה יעבור ביופסיה וחודשים ארוכים של כימותרפיה. שכל המשפחה עכשיו תעבור ממציאות מסוימת של אבא של שבת וארוחות משפחתיות בבית, לחדר מספר ארבע במחלקה האונקולוגית ובדיקות אינסופיות. אני נכנסת לחדר בשקט והמשפחה מסביבי. האמא מבקשת בשורות טובות, היא אומרת לי שהיא לא חושבת שזה גידול, הדוד והסבתא והדודה חושבים אחרת. אני מודדת את מילותיי- זו תהיה שיחה שהם יזכרו כל החיים שלהם, ויעבירו אותה באינספור ריטואלים לחברים, למשפחה, למכרים- הרופאה אמרה שיש משהו שנראה כמו גידול, וצריך ביופסיה, ולא יודעים מה זה, ואנחנו מתאשפזים. אני מנסה לעודד. אני אומרת שהם בבית חולים עם המון נסיון. שאנחנו מכירים לא מעט מקרים כאלה. שילדים הולכים הביתה. אבל דקה אחרי שאני יוצאת מהחדר, האמא נמלטת ממנו בצעקות ובכי שמהדהדים במיון. גל פוגש אותי במסדרון של המיון, כשאני מנסה לבלוע דמעה שכמעט בורחת. ״שונאת את העבודה הזאת לפעמים״. חיוך עצוב של הבנה בפניו. אנחנו עולים למחלקה ומטפלים בילדים אחרים, ואני צונחת למיטה בשתיים בלילה לשינה נטולת חלומות. בארבע וחצי הטלפון מתקשר מהפגיה- הלב צונח לשניה, אבל הכל בסדר. התינוק שהיה אמור להיוולד עם חסימת מעיים עדיין לא נולד, והתינוק שניתחתי במצב כללי סביר. אני חוזרת לישון. בבוקר, אני מעבירה את המחלקה, והולכת לפסטיגל עם הילדות- גדי מקפיץ אותנו, בחוץ השמש זורחת ומסנוורת עת עיניי העייפות. אלפי ילדים צועדים איתנו לביתן שתיים בגני התערוכה, והלב שלי עם הילד הקטן והגידול החדש בביטנו. עידן רייכל מופיע בפסטיגל הזה, והוא שר- והקהל יחד איתו- בואי, תני לי יד ונלך. אל תשאלי אותי לאן, אל תשאלי אותי על אושר. אולי גם הוא יבוא. כשהוא יבוא, ירד עלינו כמו גשם, אני רוצה לומר בלב לאמא של הילד עם הגידול שתבוא, שתיתן לי יד, שנלך. ודמעות חמות וגדולות זולגות על לחיי, עושות שבילים ארוכים של עצב, כמו גשם.