אמונה

סיפור יציאת מצריים הוא סיפור על אמונה.

הוא מתחיל באמונה של יוכבד- אמא של משה, ששולחת אותו בתיבה קטנה על שפת היאור ומאמינה שהוא ישרוד.

הוא ממשיך בבת פרעה שמאמינה שתוכל לגדל ילד אלמוני בבית המלוכה, שיגדל להיות נסיך מצרים.

והוא מתרכז באלוהים שבוחר במשה, דווקא בו- כדי להציל את בני ישראל, כי הוא מאמין ביכולות שלו, ובמשה, שמאמין בבני עמו למרות הקשיים העצומים שעומדים בדרך.

בדרך הביתה לאחר התורנות המעייפת קצת לפני ערב החג שמעתי שוב את השיר של טשרניחובסקי.

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

ונזכרתי מה היה לי בפגיה לפני בדיוק חמש שנים, כשעוד הייתי מתמחה וכתבתי את הקטע הבא, קטע על אמונה. וחשבתי לעצמי שבסופו של דבר- אמונה ביכולות שלנו, אמונה במטופלים שלנו, אמונה בכך שיהיה טוב- רק היא יכולה להעביר אותנו את ים סוף של החיים.

שנת 2000. מדי פעם אני קוראת את ההגיגים של חנוך דאום בפייסבוק ומחייכת לעצמי. למשל, ״עוד חמישים שנה יהיה פה ראש ממשלה שיקראו לו נהוראי״. נזכרתי בזה היום כשאני בפגיה, השעה עכשיו חצות, ואני מסתובבת כבר עייפה וחצי צולעת מהיום ניתוחים שעבר עליי והמליון החלטות שהייתי צריכה לקבל, והמיטה המתקפלת שמחכה לי בחדר כבר יותר מדי שעות. בתחילת החופש הגדול נולדו שני תאומים פה בפגיה, קטנטנים ממש. הם שכבו אחד ליד השני, וכל יום גדלו לאט לאט, כמו שפגים גדלים, בזהירות מופלגת. זה בכלל היה חודש הפגים הגדול, על כל הטרגדיות שבו והניתוחים ההירואיים שביצענו רק בשביל לגלות כמה זמן לאחר מכן שחלק מהתינוקות הללו בקושי הצליחו לשרוד. אחד מהפגים האלו, הבנים של ליאת שהכרתי קצת אחרי הלידה, נקרא נהוראי. האח שלו שהיה צמוד אליו באינקובטור, היה קצת יותר בריא והצליח לשרוד את תופת הפגיה וללכת הביתה. אבל נהוראי החליט אחרת. שבועיים לתוך הרוטציה שלי בפגיה, אמצע יולי, ואני תורנית, ונהוראי מתחיל להחמיר לי מול העיניים. יש פג שמחמיר וזה לוקח כמה ימים, ויש פג שקורס כמו נהוראי, תוך שעות בודדות. אני תופסת את גודל השעה, באחד מהרגעים הקריטיים שיקרו לי בפגיה, ומבינה שמישהו מלמעלה מגיע לכאן לאסוף את נהוראי אליו. זו הבטן התפוחה שנהיית קשה ורגישה מול העיניים. הנשימה הנאנחת והכבדה, לחצי הדם שצונחים. אנחנו מנשימים ומרדימים אותו וברור לנו שהוא עושה עכשיו קטסטרופה במעי. ההורים ואני בשיחה צפופה של חיים ושל מוות, הם עם דמעות בעיניים ולא מבינים איך מתינוק שאתמול גדל ואכל הוא פתאום מונשם ומורדם ובמצב קריטי. לא תמיד יש לי את כל הזמן שבעולם להסביר ולצייר ולבאר ולהרגיע לפני ניתוח. יש רגעים שהמאני טיים גדול על כל מי שנמצא בחדר, מלאך המוות פשוט דופק שם חזק בדלת ולא מחכה לחוות דעת שניה או מה למשל הרבנים חושבים על הניתוח. אני משנעת את נהוראי יחד עם הכוננת שלי לחדר ניתוח, באבחת סכין אחת אנחנו מוצאות מעי דק נמקי עם מעט מאוד איזורים ברי הצלה. אנחנו מתפללות שנצליח להציל קצת מעי. יוצאות החוצה עם המון סימני שאלה ויותר דאגות מתשובות, אבל עשינו מה שיכולנו. נהוראי מחזיק מעמד לבינתיים, ואני מתפנה להמשך התורנות המטורפת שלי. יעברו כמה שבועות עד שהוא יתייצב ואנחנו במקביל ניכנס לניתוח חוזר ונגלה שכל המעי שחשבנו שאולי יחיה, מת ונמקי לחלוטין. ושנותרו רק סנטימטרים בודדים של מעי להציל שיחייבו את נוהראי בתזונה מלאכותית לכל החיים.

אני ממשיכה לעקוב אחר נהוראי שלי בחודשים האחרונים, וההורים שבורים ואני לא יכולה להסתכל עליהם בעיניים. יש להם עכשיו תינוק עם מעי בסימן שאלה, ו״למה?״ ענק שמתנוסס בכל פעם שאני נכנסת לחדר. למה להביא ילד כזה הביתה. איזה סבל, אלוהים אדירים. סבל לילד, למשפחה, לזוגיות, סבל כזה שהורס חיים שלמים, שגורם לי לחשוב למה לעזאזל הצלתי אותו באותו רגע ארור. למה חטפתי אותו מהגורל שציפה לו ושאולי היה מבטיח לו חיים פי כמה יותר טובים שם למעלה. למה. החודשים עוברים, ואז אנחנו מחליטים לנתח אותו בפעם השלישית והאחרונה. הציפיות לא גדולות. אנחנו מאמינים שחוץ ממעי גס, קיבה ותריסריון וקצת מעי דק אין לנהוראי הרבה ממה לחיות בבטן. אבל אז, כשאנחנו חושפים את המעי, אנחנו מגלים נס. חיים חדשים כמו שדר דלוגי אומרת בהתרגשות בחדר הניתוח. המעי הדק שנותר ושהשארנו בבטן המשיך לגדול ולעשות אדפטציה. ואנחנו סופרים חמישים סנטימטר של מעי דק ולא מאמינים. יש חיים. ההורים בוכים איתי כשאנחנו יוצאים החוצה מחדר הניתוח. ונהוראי גדל ומצליח לאכול ויש לו כזה מובייל קטן שהוא מחייך אליו. והוא כבר לא צריך הזנה מרכזית דרך וריד מרכזי ואוכל יפה מבקבוק ושמח מהחיים. והוא מחלים מהניתוח וגדל לי מול העיניים, ומדברים אפילו על להשתחרר הביתה. והיום, אני קופצת לפגיה, ומסתכלת עליו כשהוא ישן עם הפיגמה שאמא שלו קנתה לו באהבה עצומה, ומשתאה על הנסים שיש לנו בחיים האלו, עם כל העצב והכאב. ועל נפלאות דרכי האלוהים או השליחים שלו או מי שזה לא יהיה. ונהוראי ככה מחייך באמצע השינה שלו, אולי למלאך המוות שחיכה לו בסיבוב והפסיד, אולי כי הוא מרגיש שהוא עומד להשתחרר אחרי התופת שעבר. ואני חושבת לעצמי, עוד חמישים שנה יכול להיות שיהיה פה ראש ממשלה שיקראו לו נהוראי. ומחייכת חיוך ענק ובולעת את הדמעות ויוצאת חרישית מהפגיה הקסומה ומחוללת הניסים והבלתי אפשרית הזו.