אמא יש רק אחת.

אתמול הודיעו לי על תינוק בן חודש עם חסימה במעבר בין הקיבה לתריסריון, שמקיא ולא מצליח לאכול. בשפה שלנו קוראים לזה פיילוריק סטנוזיס, הטיפול הוא ניתוח קטן, חתך בשריר המעובה שמחבר בין הקיבה לתריסריון, וזהו. עד לפני מאה שנה בערך, לפני שהבינו מה הגורם לבעיה ואיך מנתחים, כל תינוק שהיה מתייצג עם הבעיה הזו, שלרוב מתרחשת סביב גיל חודש, היה נפטר, ללא יוצא מן הכלל. מאז, זה הפך להיות אחד הניתוחים הכי מספקים שיש בעולם כירורגית הילדים, עם מינימום סיבוכים ומקסימום פרוגנוזה. אבל לא על זה רציתי לכתוב. אני מגיעה לבית החולים, ויש מולי משפחה ממוצא אתיופי, הילד הקטן הוא בן הזקונים שלהם, והאחות של האמא היא היחידה שמבינה עברית ממש טוב. וכולם מסתכלים עליי ומנסים להבין מה אני רוצה לומר להם ואיך בכלל עושים ניתוח בתינוק כזה פצפון ולמה בכלל עושים ניתוח. והם מדברים באמהרית לידי, נרגשים, האמא בחרדה איומה, האבא מבולבל, ויש גם סבא וסבתא ודודים שכולם הגיעו ויושבים במבואה של חדר הניתוח וקצת לפני שאני לוקחת את התינוק בזרועות שלי ומרגיעה אותו, רגע לפני שנכנסים לחדר, אני רואה את העיניים של האמא מתמלאות בדמעות ענקיות.

זה רגע שגם לי תמיד יש דמעות בזווית העין, רגע שמעביר כמו בשרשרת את כל האימהות שהכרתי, בדרמה הזו שנקראת טרום ניתוח. את האמא הפליטה מאוקראינה שלבת שלה גילו גידול רגע לפני שפרצה המלחמה ושהצליחו להימלט לארץ רק בשביל להתחיל תהליך מפרך של ביופסיה וכימו וניתוח שסופו עוד לא נראה באופק. את האמא של מטופל שהוא אוטוטו בן שמונה עשרה, ושרוצה את אמא לידו רגע לפני ההרדמה. את האמא שהיא רופאה בעצמה וחרדה פי כמה כי היא יודעת את מאחורי הקלעים. וכשאני מנתחת את הילדים שלהן, נכון שיש וריאנטים, ומומים, אבל גם כאן, הכל אותו דבר. המעי והכבד והטחול והלבלב והכליות. ובניתוח יש תמיד הגיון, למרות שהכל לפעמים נראה כמו כאוס ענק. צריך להיזהר על הכבד הקטן, והמעיים מאורגנים בסדר מסוים, ואת הקיבה תופסים בצורה מסוימת ואת העור תופרים בשיטה ספציפית. וכשאני יוצאת מחדר ניתוח, אחרי שניתחתי את התינוק הקטן מאתמול, ואחרי שהאמא מסתכלת עליי במבט שכולו אור, היא מצטרפת במבט שלה לכל האימהות האחרות. זה תמיד אותו האור והוא תמיד מאיר לי את הדרך שבחרתי.

יש ספר שאני מתחילה לקרוא עכשיו, שכתב הנכד של מהטמה גנדי. ״האנושות כולה משפחה אחת״. זה משפט שגנדי אהב לומר, ושמתחדד אצלי כל פעם כשאני רואה איך ילדים קטנים במחלקה, מכל הדתות שיש, ומכל הדעות השונות הרב גוניות, משחקים ביחד במשחקיה שלנו, למשל. והאימהות משוחחות ביחד ומחליפות חוויות. כאילו כולנו משפחה אחת.

מחר אמא שלי בת שבעים. ואני קולטת שהזמן הופך להיות לי יקר איתה, יקר מנשוא. ואני רואה עליה את אותו המבט של האור כשהיא מסתכלת עליי ועל אחותי, כמו שאני רואה על האימהות האחרות, כשהן עם הדבר הכי יקר שלהן. ואני כבר מתגעגעת למבט הזה. כי אין כמותו בכל העולם.