אמא טובה דיה

אני תורנית היום. לא הייתי אמורה, קולגה מהעבודה עם קורונה ואני היחידה שיכולתי להיות במקומה. זה לא בא לי בזמן טוב, כי תמרי היום בפסטיבל שבועות בצופים, ואני כבר כמה ימים אוכלת לעצמי את הלב על כך שאפסיד את ההופעה של הבת שלי, ביום המיוחד הזה בשבט, כרשג״דית בצופים. אני אפילו לא יודעת מה בדיוק קרה שגרם לי לשברון הלב הזה. הרי מליון פעם כבר לא הייתי שבתות וחגים וימי שישי בערב עם הילדות. את חופשת הלידה שלי עם תמרי סיימתי תוך חודשיים, חוזרת לתפקיד תובעני, בלי יותר מדי נקיפות מצפון.

מעולם לא הייתי אמא מלווה באף טיול ומעולם לא הייתי חברה בוועד ההורים. אני תמיד נזכרת ברגע האחרון שצריך להביא מלון חתוך ולשלוח תמונה לבית הספר עם הקדשה. הילדות יודעות שצריך להודיע לי מראש, חודש לפני, על כל פעילות שמערבת הורים בכיתה- בגלל לוח התורנויות שלי. והיום, פתאום, אני מוצאת את עצמי הולכת בבוקר לראות אותה בחזרות, רק בשביל לראות אותה, ואני מרגישה הפסד ענק. איך כל ההורים יהיו שם ואני לא, איזו אמא אני, שכל הזמן חייבת להיות בעבודה שלה ולטפל בילדים אחרים. ואני רואה אותה רוקדת על הבמה ושרה והלב שלי נחמץ, ודמעות זולגות על הלחיים ואני בוכה ובוכה בלי הפסקה ואני לא יודעת אם אני אמא טובה דיה. אני באמת לא יודעת.

איכשהוא העבודה יודעת להשכיח את המחשבות האלו, וכשאני מגיעה לתורנות יש מלא עניינים. ניתוח אפנדציט, ובקע כלוא, ואבצס שצריך לפתוח. הורים שצריך לדבר איתם, מטופלים שצריך לאשפז, ובין ניתוח אחד לשני אני מקבלת טלפון מחדר הלם. ״ילד כבן עשר, מגיע במצב אנוש, החייאה. תגיעי״. אני רצה לחדר הלם, רואה ניידת טיפול נמרץ מביאה ילד שמבוצעת עליו החייאה כי אין לו דופק. האישונים מורחבים, בשלב הנוכחי אנחנו ממשיכים עיסויי חזה ומתכוננים להכניס נקזי חזה אבל כונן הטראומה שמגיע מבין שמאמצי ההחייאה לא יצליחו- הדופק לא חוזר למרות כל הנסיונות. אנחנו קובעים מוות.

״את צריכה להודיע להורים, בתור כירורגית ילדים״ אומרת לי האחות. לוקח לנו זמן לאתר אותם, אני מגישה יד רועדת לטלפון, ושומעת קול של אמא מולי, שיושבת בבית, שיודעת שמשהו קרה. אני פשוט לא יכולה עדיין למסור לה בטלפון, אז אני אומרת משהו על כך שתגיע מהר לבית החולים. אני מחכה לה בחוץ, אחרי שאנחנו מסיימים לנקות ולסדר את הבן שלה, ואני לא חושבת שהיה לי רגע קשה יותר מזה בחיים. אחרי חצי שעה שנדמית כמו נצח היא מגיעה מולי, רצה בכביש לכיוון הכניסה לחדר טראומה, ואנחנו מכניסים אותה והצרחות. אלוהים.

ואז אני לוקחת אותה לראות את הילד שלה, ואני מחזיקה אותה שלא תיפול לי, ואין לי מה לומר, אין רגע נורא מזה. אנחנו עוטפים אותה- העובדת הסוציאלית והאחיות והרופאים, אמא שכרגע איבדה את הבן שלה, ואני יושבת איתה על המדרכה המלוכלכת בחוץ, שומעת איך העובדת הסוציאלית שואלת אותה כמה ילדים עוד יש לה, ואת האמא עונה שלושה, ואז נזכרת, לא, יש לי עכשיו רק שניים. יש לי רק שניים.

כבר הרבה זמן שלא עישנתי, אבל אנחנו מדליקות סיגריה והעשן מסמא לי את הפנים ואת נחילי הדמעות ואת התחושה הנוראית הזו, של בור ללא תחתית, ואין לי כלום להושיע, אף מילה לעודד, חור שחור משחור, גיא צלמוות. והאמא שואלת אותי, למה אלוהים עשה לי את זה? איפה האלוהים הזה שהאמנתי בו עד עכשיו? הייתי אמא טובה. הייתי אמא טובה. למה הוא לקח לי אותו. ואין לי מה לומר לה, המילים שלי ריקות, הנשמה שלי שרופה. אני מסיימת לכתוב את מכתב הפטירה, מחבקת חזק את האמא, הולכת משם, מהרגע הנורא ביותר שהיה לי כרופאה, בוכה כל הדרך חזרה בלילה השחור הזה. וכל מה שאני חושבת עכשיו זה, אלוהים, תן לי להיות אמא טובה דיה לבנות שלי. לא רוצה להיות אמא מושלמת. רק תן לי לראות אותן כבר ולחבק אותן חזק.