אייבל טסמן

אני נזכרת בטיול המשפחתי שעשינו לניו זילנד, לפארק הלאומי אייבל טסמן בחוף הדרומי, קצת לפני הסטאז' שלי. ניצן היתה אז בת ארבע, תמר בת שמונה, האוקיינוס השתרע מולנו כחול ועמוק ושקט. אנחנו על סירת מנוע קטנה שעושה קצף וגלים, ניצן יושבת על הברכיים שלי עם חגורת הצלה, מצחקקת בכל פעם שהסירה קופצת קצת, ותמר צוחקת איתה, השמש מאירה בקרניים של זהב על שלושתנו ואני מחזיקה את הרגע הזה קפוא באוויר, רגע של אושר שכואב כל כך פיזית, שאני לא רוצה שייגמר לעולם. בדיוק סיימתי את הלימודים, היינו בקצה השני של כדור הארץ, ובמהלך הטיול היו לי הרהורים על כל הסידורים שאצטרך לעשות לקראת הסטאז', כמו לפתוח פנקס במשרד הבריאות, ללכת לבית החולים וליום אוריינטציה וכאלה, אבל הם היו צפים ועולים רק בשעות הערב, כשחזרנו לקרוון שלנו על החוף, ואחרי שהילדות היו נרדמות.

מדי כמה זמן עולה לי הזיכרון הזה מאייבל טסמן, ואני לא יודעת למה הוא מתגנב אלי שוב דווקא עכשיו כשאני מכירה את מר וייצנר, הסבא בן התשעים עם הגידול במעי הגס שסיים עכשיו מנה של מורפיום לווריד. אולי בגלל השבריריות הלא-נתפסת של החיים.

"אני לא רוצה ניתוח," אומר מר וייצנר בתקיפות. המורפיום עדיין משפיע, הוא פחות כאוב עכשיו. כהן ושפט מסבירים שוב למר וייצנר ולילדים שלו את תמונת המצב כולה. "יש לך גידול חוסם במעי הגס," חוזר שפט על מה שנאמר קודם לכן. "אם לא יהיה ניתוח, בסופו של דבר הלחץ שנוצר במערכת העיכול יגרום לחור במעי ולמוות כתוצאה מזיהום בתוך הבטן." שפט מדבר בעדינות וברכות עם האיש המבוגר שמולו. הבן והבת מבולבלים. הם לא יודעים מה נכון, מה הסטטיסטיקה, מה הסיכוי של אדם בן תשעים לצאת מניתוח לכריתת גידול במעי הגס, איזו איכות תהיה לחייו, מי מבטיח שהניתוח יעבור בשלום.

אני מתבוננת במר וייצנר. הוא לא מסתכל עלינו, רק מלטף את שולי הסדין שעוטף אותו, ושוררת דממה מעיקה שגדולה על כולנו, ואני שוב בורחת לשמש של אייבל טסמן שמגיעה אלי ללא הזמנה.

מתוך- #עשריםוששהספר- בקרוב.