אז איך היה היום שלך בעבודה?

לעיתים רחוקות אני נזכרת בימי העבודה האחרים, הרגילים שהיו לי פעם. עוד באוצר, בהכנת ניירות עמדה וחישובים באקסל, הודעות לעיתונות ופגישות, ואז חשבתי לעצמי, לפעמים, וואו, איזה יום! כשהיתה כזו ישיבה טובה עם חברות ביטוח, למשל.

ואז אני קמה, ליום רגיל לכאורה כמו אתמול. זה מתחיל בבוקר מוקדם. תינוק שנולד לפני יממה וחצי, ומתחיל להקיא ונראה שיש לו בעיה במעי. אני עוד אחזור אליו בהמשך. היום במחלקה מתחיל כרגיל, אני בחדר עם ניתוחים פשוטים- הוצאת פורט. בשבילי זה ניתוח יחסית פשוט, עשרים דקות בערך, של הוצאת קופסית תת עורית שהזרימה כימותרפיה לילדים אונקולוגיים. להורים ולילדים זה יום עצום, יום שמסמל את ההתחלה של הסוף, סיום הטיפולים הכימותרפיים. אני רואה את הדמעות המבצבצות מתחת למסיכה של האמא בהריון שמלווה את הבן הבכור שלה להוצאת פורט, ומנסה לשים את עצמי במקומה, ככה מנסה להתמודד עם הריון ועייפות וילד אונקולוגי וחיים שנזרקים הצידה, והנה עכשיו אוטוטו חוזרים לשגרה המבורכת. וככה עוד ילד ועוד ילדה כמו בסרט נע עם שלל קופסאות פורט שיוצאות החוצה, בתקווה לא לשוב יותר לעולם.

בסוף היום הזה אני מקבלת הודעה שיש ילדה ממש קטנה, אונקולוגית, שאצלה צריך להוציא פורט באופן דחוף כי יש לה פטריה בדם והיא כבר נראית לא טוב. אני רואה את האבא והוא מתפרק לי לחתיכות מול העיניים, ומספר לי על חודשים של אשפוז במחלקה האונקולוגית ועכשיו הסיפור הזה, ואשתו עדיין לא הגיעה לבית חולים, והוא עם עיניים אבודות כאלו ובוכה, בוכה לי במסדרון. אנחנו מרדימים את הילדה הקטנה שלו ומוציאים לה את התכשיטים כי אסור עגילים וצמידים בניתוח, ואני אוספת בשקית עגילים קטנים, וצמידים פשוטים מחיקוי זהב של ילדות קטנות, והלב שלי גם נשבר קצת לחתיכות כמו האבא, ואני מוציאה את הפורט ומקווה שהיא תתגבר על הזיהום ושהחלום הרע הזה יגמר.

אני חוטפת משהו בחדר אוכל, יש אמא מודאגת שרצתה לדבר איתי, ואני לבינתיים מקבלת מידע על התינוק שנולד, זה שהקיא שאולי הוא בעצם מרגיש טוב יותר, ואני נעה בכאוטיות כזו, כל כך רוצה לחזור הביתה ולנוח אבל אני חייבת לראות את התינוק ולקבל החלטות. אז אני מגיעה, ורואה תינוק עם בטן תפוחה, שנראה לא טוב, ושצלום הבטן שלו מצביע על חור במעי. אני והרופא הבכיר שאיתי יודעים שזה לניתוח, אבל עכשיו צריך להגיד את זה לאמא, והאמת, עם יד על הלב, עוד לא מצאתי דרך להגיד לאמא שרק ילדה עכשיו תינוק, כשהיא דואבת ובקושי מסתובבת וחיוורת, את העובדה שהתינוק שלה צריך ניתוח. ושהוא בסכנת חיים. אז אני כל פעם מחדש מודדת את המילים שלי, ואומרת בשפה שלי את מה שברור לי שצריך לומר, אבל אף פעם אי אפשר לעצור את הנהר של הדמעות. האמא קורסת ובוכה, לא מאמינה שפתאום ניתוח, פתיחת בטן, איך זה יכול להיות. הרבה הסברים נוספים, גם לאבא, ואנחנו משנעים את התינוק לחדר ניתוח כשהוא כבר במצב מסכן חיים ומוצאים חור במעי הגס ומלא צואה שנשפכה בתוך חלל הבטן. אני מסיימת את הניתוח כשאני בעצמי כבר מפורקת לחתיכות, עייפה, יוצאת החוצה לשוחח עם ההורים ורואה איך החרדה פינתה את מקומה למבט של הכרת תודה ענקית, שמזכירה לי שוב כל פעם מחדש על הבחירות שלי במקצוע הזה. ואני נכנסת לאוטו, מקווה שבזאת תמו ההרפתקאות שלי ללילה הזה, אני עייפה, אני באינפלציה של רגשות, אני רוצה לשים את הראש ולנוח. איזה יום.